ראוי להידרש לשאלה האם ביידן של שנת 2021 יהיה אותו ידיד ישראל משכבר הימים, או שמא אישיות שגילה המתקדם עלול לתת אותותיו במצבו הקוגניטיבי? שומה שגורמי הערכה בישראל, יידרשו לתרחיש שבו הנשיא המיועד ביידן יהיה, במידה כזו או אחרת, בבחינת 'פסאדה', כאשר מאחורי הקלעים ימשוך בחוטים לא אחר מאשר הנשיא לשעבר, ברק אובמה.
נצחונו הבלתי רשמי (לפי שעה) של ג'ו ביידן בבחירות לנשיאות בארה"ב מתקבל בסוג של אנחת רווחה, ותקווה בקרב השמאל - המרכז הפוליטי בישראל, וברגשות אכזבה ודאגה מובנים אצל הימין הפוליטי. אולם, בשלב הנוכחי, ניכרת מגמה, פומבית לפחות, להציג את ביידן כידיד אמת של ישראל ולא פחות מכך, של בנימין נתניהו, וכמי שיתמיד במחויבות לעקרונות היחסים המיוחדים עם ישראל. במשתמע, "השד אינו נורא כל כך", ולא יהא זה אסון אם תהיה פחות אינטימיות ביחסים הבילטראליים.
פרשנים מטיבים לאזכר מפגשים חמים של מדינאים ישראלים עם ביידן בהם עמד על מחויבותו לביטחון ישראל ולצורך לשמור על יתרונה הצבאי האיכותי במזרח התיכון. מכאן שהמהפך המסתמן בוושינגטון ישקף במידה רבה שינוי בסגנון אולם לא במהות.
סגנונו המתון של ביידן כלפי ישראל כסגן נשיא, היה בו כדי לאזן במידת מה, את גישתו הצוננת וחסרת הרגש של הנשיא ברק אובמה, ובעיקר את העדר הכימיה בינו לבין ראש הממשלה נתניהו, בלשון המעטה. אולם לא בניואנסים עסקינן כי אם בתכנים לאשורם, ובעיצוב מדיניות, שבמסגרתם נודע לסגן הנשיא משקל שולי, אם בכלל.
ראוי להידרש לשאלה האם ביידן של שנת 2021 יהיה אותו ידיד ישראל משכבר הימים, או שמא אישיות שגילה המתקדם עלול לתת אותותיו במצבו הקוגניטיבי? רמזים בהקשר זה נשזרו בקמפיינים בוטים שהיו עוינים לו, אף מצד המתמודדים נגדו בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית.
התייחסות רצינית
לממד זה עלולה להיות משמעות בלתי מבוטלת, בהנחה סבירה, שג'ו ביידן ייכנס בשערי הבית הלבן ב-20 בינואר 2021. שומה שגורמי הערכה בישראל, יידרשו לתרחיש שבו הנשיא המיועד ביידן יהיה, במידה כזו או אחרת, בבחינת 'פסאדה', כאשר מאחורי הקלעים ימשוך בחוטים לא אחר מאשר הנשיא לשעבר, ברק אובמה. זה האחרון נרתם כידוע, במלוא מרצו בשלהי הקמפיין של ביידן למטרה מקודשת ונחרצת שניתן לסווגה כ"רק לא טראמפ". אובמה כינה את ביידן "אדם יוצא מן הכלל" ו"נשיא יוצא מן הכלל". ברשתות החברתיות קידם הנשיא לשעבר את המותג "יום החברים הטובים ביותר", וביידן מצדו סיווג עצמו כשותפו של אובמה- "Obama-Biden Democrat".
עד כמה נחוש היה אובמה לסייע בסילוקו של טראמפ מהבית הלבן ניתן להפנים מדברים שנשא בעצרת תמיכה בביידן (סוף אוקטובר): "מעולם לא ציפיתי שיורשי יאמץ את החזון שלי או ימשיך את קווי המדיניות שלי. קיוויתי לטובת המדינה שלנו, שדונלד טראמפ יגלה ולו מעט עניין בהתייחסות רצינית למשימה, שיחוש את כובד המשימה ויגלה מידה של הערכה לערכי הדמוקרטיה שהועברה לאחריותו". רוצה לומר, אמריקה היא עניין רציני, וטראמפ אינו רק נשיא גרוע, אלא שהוא מהווה איום אקוטי לתפיסת העולם שלנו (הדמוקרטים) למימוש שלטון עצמי.
אובמה מאמין שהוא טרם אמר את מילתו האחרונה בפוליטיקה האמריקנית ולפיכך עשוי לזהות בניצחון של ביידן, בבחינת שעת כושר להחזרת האג'נדה הפרוגרסיבית שלו אל מרכז הבמה, הן בתחום הפנים והן במישור מדיניות החוץ.
לכך עלולות להיות משמעויות בלתי מבוטלות על סדר היום המדיני במזרח התיכון, בדגש להיתכנות להזרקת מגמות אמריקניות מרוככות בהקשר לגרעין האירני, ובכלל זה היתכנות לחזרה אמריקנית פורמלית למסגרת ה-JCPOA ובמידה לא פחותה בהקשר לסוגיה הישראלית-פלשתינית. ספק של ממש יתעורר גם באשר לתוחלתה של "תוכנית המאה" המזוהה עם הנשיא היוצא דונלד טראמפ, ולהמשך המומנטום בהקשר ל"הסכמי אברהם".
ברק אובמה הוכיח לא פעם כי הוא נוטר טינה ונקמן, כאשר סביר שצלקות ה"התכתשות" הישירה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו שטרם הגלידו, יהוו זרז לתמרץ את הבית הלבן להקנות עדיפות לטיפול בסוגיות מזרח תיכוניות, על פני נושאים בינ"ל אחרים. 'החשבון' של אובמה עם נתניהו נותר פתוח, מה גם שבעיניו, נתניהו נושא באחריות לסיכול שני הדגלים העיקריים של מדיניותו המזרח תיכונית, קרי, הסכם הגרעין מול אירן ופתרון שתי המדינות.
מי שמאמין בנצחיות היחסים המיוחדים בין ארה"ב לבין ישראל, עלול לפגוש מציאות שונה, גם אם תהליכית, המבשרת עננים קודרים באופק. נסיבות של תאימות רעיונית בין ממשל אמריקני פרוגרסיבי לבין קהילה יהודית בעלת אוריינטציה ליברלית בארה"ב המהווה את הרוב המובהק בכלל יהודי ארה"ב, עלולות לייצר סממנים של מעורבות חיצונית בהשפעה על עיצוב מדיניותה של ישראל, באופן שלא הכרנו בעבר. יודגש באותה נשימה, כי המפלגה הדמוקרטית בהרכבה הפרסונלי הנוכחי נתונה, במידה משמעותית, להשפעה של השמאל הרדיקלי, עובדה העלולה, אף היא, לתת אותותיה במכלול הסוגיות המזרח תיכוניות.
