שנת 2020 תיזכר לנו כשנת מפנה בתחומים רבים, אך בעיקר כשנה בה מצבם של הנשים במדינת ישראל הורע. כבר בתקופת טרום הקורונה, נשים הוצבו בנקודת פתיחה נמוכה יותר מזו של הגברים. ביטוי מוכח לכך ניתן למצוא בדוחות פערי השכר אשר מתפרסמים מעת לעת.
נשים אפוא מוגדרות כאלו שצריכות לקחת חלק משמעותי בגידול הילדים, וזאת כחלק מהמוסכמות הבלתי כתובות של החברה הישראלית. בעקבות משבר הקורונה הנשים שכבר עבדו, על-אף הקשיים שכרוכים בכך מלכתחילה, ניזוקו בצורה משמעותית ביותר.
לפי סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה עולה כי נכון לתחילת אפריל, 48% מהנשים השכירות דיווחו כי יצאו לחופשה או פוטרו, לעומת 32% מהגברים. נוסף על כך, דווח כי כ-39% מהנשים המשיכו לעבוד באותו היקף משרה כמו קודם זאת לעומת 54% מהגברים. לדעתי, הפתרון לבעיה זו מתחיל בהעלאת הנושא לשיח הציבורי. אנו צריכים להתחיל לחשוב אחרת כחברה ולצאת מהמוסכמות אליהן הורגלנו והתרגלנו. אנחנו צריכים להבין שהנשים שוות ערך לגברים וכי אין שום סיבה אמיתית, שאינה נובעת ממחשבה שובניסטית, שנשים יפגעו במשבר זה יותר מהגברים.
כמו-כן, אני סבורה שיש צורך בשינוי חקיקה בנושא הסדרי העסקת עובדים בכלל ונשים בפרט. חברי הכנסת הם אלו האחראים לדאוג לרווחת כלל האזרחים ובייחוד לאוכלוסיות שנקודת הפתיחה שלהם לא טובה מלכתחילה, לשם כך הם נבחרו. לאחרונה, היינו עדים למאבק העובדות הסוציאליות, מאבק אשר לא היה מספיק בכותרות לעניות דעתי, כתוצאה מחוסר הבנה של הממשלה לחיוניות מקצוע העבודה הסוציאלית.
בהסתכלותי על מאבק זה, היה ניתן לראות שהממשלה לא שמה בראש מעייניה את הקבוצות המוחלשות הן מבחינת האוכלוסיות בהן מטפלות העובדות הסוציאליות והן מבחינת העובדות הסוציאליות אשר רובן נשים, המבקשות להתפרנס בכבוד ממקצוען.
דור הנשים הצעיר שלנו יושפע בצורה המשמעותית ביותר מהקורונה בטווח הארוך. גם טרום משבר הקורונה נשים נתקלו בקשיים בהגעה לעמדות מפתח, ומשבר הקורונה רק גרם להגדלת קשיים אלו ולהגדלת הפערים בין נשים לגברים. הקורונה העניקה שכבה נוספת לתקרת הזכוכית שכבר הייתה קיימת מלכתחילה.
