במשך 36 שנים, טרם שהגיע לתפקיד סגן הנשיא, כיהן ג'ו ביידן בסנאט האמריקני, כנציג המדינה הקטנה דלאואר. אין פלא, על כן, שאפילו אני זוכר אותו. זכיתי להיות בשנות השמונים והתשעים לצידו של ראש הממשלה יצחק שמיר, בפגישותיו עם חברי הקונגרס האמריקני. שמיר היה "פראנקופיל" מעת שנושאת מטוסים צרפתית חילצה אותו ב1948 מג'יבוטי לאחר בריחתו ממחנה הגולים בקניה והביאה אותו לצרפת, ומעת שפעל בפריז כראש השלוחה של המוסד. אבל מרגע שטעם את טעמה של אמריקה, במסעותיו שם כשר חוץ תחילה וכראש ממשלה לאחר מכן, הוקיר את המימסד הפוליטי בוושינגטון, שביידן היה חלק ממנו, ונפשו נקשרה ב"גראס רוטס" של הקהילות היהודיות התם.
גם בסנאט, גם בבית הנבחרים וגם בכנסים של קהילות יהודיות, נתקבל שמיר תמיד בחום ובאהדה. האנגלית שלו אולי לא הייתה מצוחצחת כל כך, המבטא חזק, אבל תכני נאומיו, אישיותו העממית, מנהיגותו, כבשו לבבות. בין חברי הקונגרס, המורכב כידוע מבית הנבחרים ומהסנאט, ג'ו ביידן התבלט כבר באותם ימים רחוקים כידיד ישראל. בינו לבין ראש הממשלה שמיר הייתה חיבה. אני מניח כי גם מנהיגים ישראלים אחרים שמו לב לאהדה הרבה שמקרין ביידן כלפיהם וכלפי ישראל. אני מדגיש זאת, כיוון שהרושם הוא, כי בהיותו סגן הנשיא תחת אובמה, היה שותף לרוח הקרה שנשבה מהבית הלבן לעבר ישראל, וליתר דיוק - לכיוונו של ראש הממשלה נתניהו. החשש גבר, כשהתמודד על הנשיאות מול הנשיא האוהד ביותר לישראל שישב אי-פעם בבית הלבן.
העובדה שביידן יורש את טראמפ אולי מצערת, אבל אינה צריכה להדאיגנו יתר על המידה. ביידן אינו צריך להוכיח שהוא מאוהדי ישראל, הגם שנבחר מטעם מפלגה שהקצינה שמאלה בשנים האחרונות, צצו-עלו בה זרמים סוציאליסטיים, שאינם עולים בקנה אחד עם הרוח האמריקנית המסורתית. האם ביידן עצמו השתנה בהשפעת אובמה, והאם ישתחרר מלפיתת קיצונים במפלגתו כמו ברני סאנדרס, שכזכור התמודד מולו על מועמדות הדמוקרטים לנשיאות? סאנדרס - איך לא - יהודי ממורמר, חמור סבר, שעמדותיו האנטי ישראליות הן מן המפורסמות. כמוהו כמו עוד כמה תמהונים שפרצו לצמרת המפלגה הדמוקרטית, בשאיפה להפוך את פניה של אמריקה, משמרנות לליברליזם.
האם במשמרת שלו ביידן יידע לנהל מדיניות כלל אמריקנית של עוצמה ולא ימשיך בדרכו הפשרנית של אובמה? האם לא יגלה חולשה מול אירן, ולא יעניק רוח גבית לפלשתינים? יש רק לקוות שכל החששות יתבדו וכי ישיל מעליו את האדרת הליברלית-שמאלנית מבית מדרשם של סאנדרס ודומיו, ולא הם ושכמותם ימלאו את המישרות הרמות במימשל החדש, בסטייט דיפרטמנט או בפנטאגון. יש לצפות כי יהיה נשיא מקובל, שיותר ויותר אמריקנים, גם מבין עשרות מיליוני תומכי טראמפ, יברכו בדיעבד על בחירתו, וכך גם אנחנו, הישראלים.
פונקנו בארבע שנות טראמפ. זכינו לקבל ממנו מתנות רבות ערך ששום נשיא קודם לא העניק לנו. דלתו הייתה פתוחה תמיד לקבל את ביבי, חברו הקרוב. עם כל משוגותיו של טראמפ, רובנו שמנו יהבנו עליו, קיווינו שייבחר לקאדנציה שניה, כדי שיימשך תור הזהב ביחסי ארה"ב-ישראל. משום כך הבענו חרדה שמא יודח ויריבו הדמוקרטי ייכנס לבית הלבן. ביידן אינו טראמפ, אבל גם אינו סאנדרס, ולא ביידן הסנאטור כביידן הנשיא. ככל הנראה הוא לא יוביל מהלכים מרחיקי לכת של תמיכה ללא סייג בישראל כקודמו. גם צפוי כי תקופתו בשלטון תהיה מעין תקופת ביניים. בהיותו האדם המבוגר ביותר שנבחר אי-פעם לנשיאות באמריקה - וסביר שלא ירוץ לקאדנציה שנייה, בתום ארבע שנים - אפשר כבר להעריך כי סגניתו, קמלה האריס, תהיה בעתיד האישה הראשונה שתכהן כנשיאת ארה"ב. אף היא אינה מאגף שונאי ישראל במפלגה הדמוקרטית, נשואה ליהודי (יהיו מי שיאמרו - הנה סיבה לדאגה...), מנהיגה כריזמטית ואנרגטית.
מעבר לאהדת ישראל של הצמד ביידן והאריס, השאלה הגדולה היא אם ירחיבו את מעגל השלום בין ישראל לבין מדינות ערביות נוספות. בשלהי נשיאותו דיבר טראמפ על עוד חמש מדינות ערביות, בלי לנקוב בשמותיהן, שהן בדרך לכינון יחסי שלום עם המדינה היהודית. אם אכן המהלך כבר יצא לדרך, הנה כאן מבחנו הגדול של הנשיא-הנבחר ביידן, להמשיך ולתמוך באותה מדיניות במזרח-התיכון, של שלום וביטחון, כך שישראל תחוש שגם בארבע השנים הבאות יש לה ידיד אמיתי בבית הלבן. הזיכרון הרחוק שיש לי מביידן הצעיר, מעת פגישותיו עם יצחק שמיר המנוח במאה הקודמת, נותן לי תחושה שאכן כך יהיה גם מינואר 2021. ותודה לדונלד טראמפ!.
