היה אמון? כך צלל שלטון החוק בדעת הקהל

האמון במערכת המשפט - בצלילה חופשית. על-פי סקר שפורסם לפני מספר חדשים, בישראל היום (נערך על-ידי מכון מנו גבע), אי-האמון ביועץ המשפטי לממשלה הגיע לרמה שלא הייתה ידועה בעבר - 47%. התרסקות. גם אמון הציבור בבג"ץ מצוי בתהליך של נפילה חופשית. הוא עומד על 46%. אני זוכר תקופות בהן עמד אמון הציבור בבג"ץ על 80% - 85%. בעת פרסום מאמרנו זה, אולי כבר בחר היועץ המשפטי לממשלה את מועמדו לתפקיד פרקליט המדינה. הוא עשה זאת בעזרתה הצפויה מראש של ועדה שנבחרה לשם כך. התפאורה הייתה מוכנה וערוכה. וכבר ברור כי ייבחר איש רק מתוך המעגל הפנימי של הפרקליטות. לא, אל תצפו לשינויים. להתחדשות. להתנערות מן הסיאוב שאחז במוסד החשוב הזה. לשינוי בשיטות של אחיזה בגרון, ותפירת תיקים... כל זה לא יקרה. האירוע איננו שולי. השפעתם של שני בעלי התפקידים הנ"ל, על אורח חייה של המדינה, גדולה ומכריעה. היועמ"ש ופרקליט המדינה מעצבים את מדיניותה של הפרקליטות. הם מוסמכים גם להפעיל את המשטרה. עובדה זו נותנת בידיהם כוח בלתי מוגבל, כלפי המערכת הפוליטית בכללותה. הציבור נתון למרותו של גוף זה, לשבט או לחסד, מבלי שתהיה לו כל שליטה על אופי פעולתו ותכניה. הרשות המבצעת היא הקורבן הראשון של התהליך המתמשך הנרקם לנגד עינינו, קרי הממשלה ושלוחותיה. רשות זו ספגה שחיקה קשה ומתמדת בסמכויותיה וביכולת פעילותה. גם האינטרסים הבסיסיים של מדינת ישראל, כפי שהשתקפו בפסקי דין רבים, ספגו מכה קשה. גם ראינו שחיקה מתמדת במעמד הרשות המחוקקת - הכנסת ושלוחותיה. את השחיקה הזו, ביצע ומבצע הבג"ץ ללא לאות, תוך שצבירת כוחו ותאבונו, לעוד סמכויות ולעוד כוח, איבדה כל רסן. אם ברצוננו להבין את שורשי ההפיכה הזו, עלינו להבין תחילה את הרוח השוררת בפרקליטות. את המצע לפעילותו של החוג המכריע והקובע בלב ליבה של מערכת עשיית הצדק, הגרעין הקשה, נמצא בספרה של דינה זילבר. המשנה לפרקליט המדינה: "הביורוקרטיה כפוליטיקה". בספר זה שוטחת זילבר את אמונתה היוקדת, בשלטונם מוחלט של... הפקידים/המשפטנים... וכך היא אומרת: "המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות (ההדגשה היא שלי - מ.ל.), מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה"... ועוד אומרת זילבר: "טענתי היא כי במדינה המנהלית חשיבותו של המנהל הציבורי ראשונה במעלה. לפיכך חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים. תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי" (ההדגשה שלי - מ.ל.). כאמור, הערכות הן כי היועמ"ש יבחר בעזרת הוועדה, פרקליט מדינה מתוך הפרקליטות ובמיוחד מתוך אותה קבוצה אידיאולוגית. "הוא לא יעז", אומרים לי, "לבחור איש מבחוץ, מוכשר וראוי ככל שיהיה (יש הרבה כאלה), כך תחוזק המגמה הנזכרת". השאלה שחייבת להשאל היא, מה אנחנו, הציבור, רוצה וצריך? אומרי הן, השואפים לנשל את הנבחרים מכוחם, הנקנה בעמל וביגע בשירות הציבור ובעקבות הליך בחירה דמוקרטי? להמשיך ולתלות את יהבו בכאלה המעמידים פנים של "שומרי סף", ועניינם לעקוף את הדמוקרטיה ולהשליט את סדר-היום הפוליטי של הדרג "המקצועי"?

"פרשת משפטים, בושה"

לתוך הביקורת על הפרקליטות השתרבב עניינה של אישה המתגוררת בסמיכות לביתו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט. היא נעצרה לאחר שאמרה לו "פרשת משפטים, בושה". הסיפור התמוה, בלשון המעטה, נחשף על-ידי אילה חסון. מדובר באישה דתייה. ילדיה לומדים עם ילדיו של היועמ"ש, חמיה מתפלל עמו באותו בית כנסת. אותה שכנה מתארת את שעבר עליה כסיוט יוצא דופן: "מדי שבת אני הולכת עם בעלי והילדים לבית הכנסת. לצערי, מסלול ההליכה הקבוע של היועץ המשפטי לממשלה עובר במדרכה ליד הבית שלי. שבת אחת הוא ראה אותנו שם ואמר לנו 'שבת שלום', בעלי השיב לו. אמרתי לבעלי: מה אתה אומר לו שבת שלום"? שבועות לאחר מכן, בבוקר שבת, פרשת משפטים, האישה שוב פגשה במנדלבליט, באקראי ברחוב, וסיננה לעברו תוך כדי הליכה, את המילים: "פרשת משפטים, בושה". לא בהתלהמות או בצעקה. בחלוף זמן, עצרה לידה ניידת משטרה, ממנה יצאו שני שוטרים, שביקשו ממנה להתלוות אליהם לתחנה כדי לחקור אותה בגין עבירה של הטרדת איש ציבור. "לא אחלל שבת", היא ענתה לשוטרים, ודרשה: "אם אתם רוצים - תבואו איתי לבית שלי שנמצא בסמוך, וניישב את זה שם". בשלב זה השוטר פנה לצד הדרך כדי לטלפן, ולאחר מכן התעקש שהיא תיסע לתחנה. "מי מתעקש כל כך שאחלל שבת"? תהתה האישה, ונענתה: "זה מפקד תחנת פתח תקוה". כאשר השוטר איים אליה שאם לא תתלווה לחקירה הם יאזקו אותה בכוח מול ילדיה, נכנעה האישה הדתייה, ונסעה עמו לתחנה בעיצומה של שבת קודש. בתחנת המשטרה, מתברר, השתנתה הגדרת העבירה בגינה היא נחקרה. "כל פנייה למנדלבליט היא חדירה לפרטיות, ולכן הוא חוקר אותי". "לקחו ממני טביעות אצבע ונאלצתי להצטלם כמו עבריינית", היא מוסיפה. סוף דבר? החשודה נחקרה באזהרה. בסיום החקירה הועבר התיק לעיון ולהחלטת הפרקליטות כלומר שוב להחלטת היועמ"ש... האירוע החמור הזה הוא אות אזהרה. הקלות הבלתי נסבלת של שלילת חרותו של אדם, גם אם לפרק זמן קצר, מחייבת גינוי תקיף של כולנו. היועמ"ש, חייב לנהוג חסכון קפדני בהפעלת זכויותיו, חייב להימנע מהפרת הזכות לחופש הביטוי, גם אם העושה שימוש בזכות זו הוא אזרח מן השורה.