זריזות יתרה

חומר למחשבה

"רוב בני-האדם הם נשָאי אינטליגנציה, אך רובם - א-סימפטומטיים" - אִמרה זו קוששתי מפייסבוק באדיבותה של אשתי.

אות למערכה

מערכת שלום הגליל (של"ג) נפתחה ביוני 1982, ולאחריה הסתבכו צה"ל והמדינה במלחמותינו בלבנון ללא כל תוחלת למשך כשמונה-עשרה שנה. הן הסתיימו בבריחתנו המבוהלת מלבנון ובהפקרה מטורפת של בעלי בריתנו בה. צבאנו, שידוע כדואג מאוד לחייליו, יעניק כעת ללוחמים בלבנון מאז 1982 אות מערכה, לפי המלצת ועדה בראשות רא"ל מיל' שאול מופז. החלטת שר הביטחון והרמטכ"ל טעונה אישור של ועדת השרים לענייני טקסים וסמלים. כמו-כן, הנחה בני גנץ, שר הביטחון, לפעול על-מנת שגם אנשי צד"ל ואזרחים עובדי צה"ל, שלקחו חלק בלחימה, יוכלו לקבל את האות. אכן זריזות יתרה. את אות מלחמת ההתשה קיבלנו ממשרד הביטחון בקיץ 2003 - שלושים ושלוש שנה אחרי סיומה - בדואר. ראוי לציין, כי מופז היה הרמטכ"ל, שהורה על נסיגת האמוק מלבנון (בפקודת המצביא האדיר אהוד ברק), וגנץ, מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), פיקד על הבריחה ועל ההפקרה של ציוד צבאי רב ורגיש ושל אנשי צד"ל. מטרידה אותי שאלה: מה עם הלוחמים במבצעי צבאנו בלבנון לפני של"ג, ומה עם הלוחמים ב"חומת מגן" ובעוד מבצעים, שצבאנו פסח עליהם?! גם להם מגיעים אותות מערכה מצבאנו, שכידוע, דואג מאוד לאנשיו.

משטרת דה-פינס

לואי דה-פינס, שחקן צרפתי נודע בשנות השישים ובשנות השבעים, כיכב בסדרת סרטים קומיים, שלעגה למשטרת צרפת. בעקבותיו קרא פנחס פישלר למשטרתנו, משטרת דה-פינס. לדעתי, ההשוואה עושה עוול גדול לשחקן הנודע ולשוטרים גיבורי סרטיו... ההצלחה הגדולה של השחקן נמוך-הקומה הייתה בסרט הקומי, "השוטר מסן טרופז", שבו גילם שוטר מגוחך ביותר. בעקבותיו נוצרו כמה סרטי-המשך. קריאה לא-מעמיקה ולא-בררנית בכותרות הידיעות, שמגיעות אליי, מעלה ריבוי מעשי שחיתות, אי-תפקוד מוחלט, אלימות שוטרים, עבירות על החוק במהלך כביכול ביצוע תפקידם ועוד מריעין בישין. עולה חשש, כי משטרתנו הגיעה, עם מפכ"ל ובלעדיו, כמעט לשוקת שבורה מבחינת תפקודה בחברה הישראלית. לא בכדי אני קורא לה כבר שנים, הגוף החולה משיח' ג'ראח.

בִּנפול רשעים רִנּה

"בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" - קובע ספר משלי (פרק כד, פסוק י"ז). הפסוק הבא בפרק מסביר את הסיבה לכך: "פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ". למרות זאת, אני שמח מאוד, שנפטרנו מסאיב עריקאת, אחד מגדולי אויבינו, איש רשות הטרור מרמאללה. עריקאת היה אויב מר ונמהר, שפרדוקסלית עזר לנו ביושרו, כשהודיע קבל עם ועולם, שאין בעיניו ובעיני שולחיו מקום למדינה יהודית בארץ-ישראל. השָלומיאלים, סהרורי השלום נוסח אוסלו, התאבלו מרה על מות עריקאת. זה היה צפוי. עוד נראה אותם, שמגנים פולחן קברים קדושים, עולים לקברו - כפי שרבים מהם עלו לקברו של יאסר עראפת. נראה, שמאות שנות גולה סירסו ועיוותו את מוח סהרורי השלום נוסח אוסלו, ואינם מבחינים בין אוהב לאויב, בין עמית לטורף. אחרים, שדי הושתקו על-ידי התקשורת הממוסדת, הזכירו, שבחייו היה עריקאת אויבנו. השָלומיאלים ציינו, כי היה מעורב במה שבסיכלותם, או בזדונם, הם קוראים, תהליך השלום. והרי זה משובח, כי דברי עריקאת מבהירים לכל את מהות השלום בעיניו - חיסול מדינה ישראל. היו גם מבולבלים, שלא הבינו עד כמה עריקאת היה אויבנו, והשתתפו בצער משפחתו. ואם פתחנו במקורותינו - הרי ציטוט: "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (משלי י"א, י'); ופירשו את הפסוק, שהשמחה הנה לנוכח דין הצדק של הקב"ה. כנאמר, "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם, פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע" (תהלים נ"ח, י"א). מול אלה נמצאת האגדה, כי הקב"ה תמה על שמחת מלאכי-השרת על טביעת המצרים, שרדפו אחר בני ישראל בצאתם ממצרים. "... כל הלילה ביקשו מלאכי-השרת לומר שירה. אמר הקב"ה מעשי ידיי טובעים בים ואתם ואתם אומרים לפניי שירה ..." (ילקוט שמעוני, דברי הימים ב', פרק כ'). ובכל זאת, שירת הים הנהדרת לאחר טביעת המצרים בים סוף היא אבן-יסוד במסורתנו: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַ-ה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַ-ה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם ..." (שמות ט"ז, א'-כ"א). נ"ב - מעניין מי יישא בהוצאות אשפוזו המיותר של שונא ישראל בעין כרם.

הפוגה

הופתעתי, כשבג"ץ לא פסק מיד לטובת חמש צעירות, שעתרו כדי שיתקבלו למיונים ליחידות קרביות וליחידות למבצעים מיוחדים בצבאנו. העתירות מופרכות ומסוכנות לעתיד המדינה; ולכן, כנראה, יתקבלו. לבג"ץ יש זכות החלטה, אך אין לו אחריות לתוצאות החלטתו, בעיקר, כשמיטב ארגוני הפמיניסטיות עומדות מאחוריהם (ונחשו מי מממנם). הארגונים הללו מעדיפים לכפות על רוב הציבור את עמדותיהם הסהרוריות באמצעות בג"ץ, שנוהגים לכנותו, מגרשם הביתי של השמאלנים. בינתיים, הפוגה. בג"ץ מחכה למסקנות ועדה, שמינה הרמטכ"ל. אך הפוליטיקאים אינם נחים, ומקוששים עוד לטרות של יחסי ציבור. ח"כ עודד פורר, יו"ר ועדת הכנסת למעמד האישה, כבר הודיע על כינוס ועדתו לדיון (בזום) בנושא בשישה-עשר בנובמבר בצהריים. את מי הזמין פורר לדיון - מלבד את נציגי צבאנו? כמובן, ארגונים פמיניסטיים ושמאלנים. לשאר יש אפשרות לבקש להיות מוזמנים. כתבתי לא מזמן באתר הזה על סוגיית שירות הלוחמות, על נזקיו הגופניים, על עלותו הגבוהה ועל נזקיו לצה"ל וללכידות היחידות והנה פורסם באחרונה ראיון עם פרופ' יובל חלד, שהיה הפיזיולוג הראשי של צבאנו, וכיום יועץ לצבא האמריקני בסוגיית שירות לוחמות, שראיינתי אותו לפני יותר מעשר שנים, כשכתבתי את אחד המאמרים הראשונים בעברית על סוגיית הנשים הלוחמות. סיכום דעתו של פרופ' חלד בכותרת המאמר: "נשים יכולות לשרת בסיירת מטכ"ל - אבל יש לזה מחיר". לדעת, ככלל, הכשרת נשים להיות לוחמות, ובמיוחד בכוחות למבצעים מיוחדים, ארוכה ויקרה, וסיכויה להצליח נמוכים ביותר. כלומר, רוב מהומה וממון על לא-מאומה. "יש נשים שמסוגלות לשרת בכל היחידות המיוחדות", אמר פרופ' חלד, והדגיש, "חשוב לדעת שבאופן כללי, מבחינה פיזיולוגית, הסיכון של נשים להיפצע או לנשור, גבוה הרבה יותר מאשר הגברים". הממצאים בצה"ל ובצבאות זרים מאוששים את קביעתו. סוגיה אחרת הנה עיוות הקריטריונים, כלומר אפליית גברים, כדי שנשים יצלחו לעבור את מבחני הכושר ואת הנדרש מהן בקורסי ההכשרה. זה נכון לגבי לוחמות חי"ר (זוכרים את הספסלים, שהונחו למרגלות הקיר, כדי שיוכלו לטפס עליו ואת החגור החצי-מלא שלהן?!), לגבי טנקיסטיות, ובאחרונה נודע, כי חיילות בקורס טיס עושות חצי מהמרחק, שנדרשים חיילים לבצע כשהן נושאות רק חצי מהמשא הנדרש מגברים. כל אלו דוגמאות מובהקות לשוויון, כמובן. לצערי, איני סומך על צבאנו, שתהיה לו היושרה המקצועית והאזרחית לסכם את הסוגיה ברוח שלילית לטענות הפמיניסטיות ומצדדיהן. כבר ראינו כיצד זויפו תוצאות הניסוי להכשרת טנקיסטיות, כדי למצוא חן בעיני הפמיניסטיות; ובאחרונה נמסר, כי הן ישרתו בצוותי טנקים "לא-מתמרנים" - כלומר, לא-קרביים. ג'ורג' אורוול מתמלא בושה לנוכח היצירתיות בשיחדש של מטכ"לנו.