אור-לי ברלב דיווחה בפירוט דייקני כיצד שוטרים חסונים מתנפלים על בלוני פלאסטיק בצורת צוללות להרחיקם ממצעד המפגינים העולים לירושלים (לא השתתפתי בצעדה. בני משפחתי ואני נסענו היישר לכיכר בלפור בירושלים). עקבתי אחרי השידור של עיתונאית אמיצה וזקופת-קומה זו.
זה היה מצחיק אלמלא היה עצוב. יסמ"ניקים או כפילי-יסמניקים גיבורי קשת ולמודי מלחמה בטרור ושריון קשקשים וחרב וחנית מתנפלים על פלסטיק מנופח דמוי צוללת זעירה, על בלון חסר און. נכון, המשטרה היא של ביבי ושל אמיר אוחנה, ולא מקפידה לפי ברלב על הנחיות בג"ץ, ובכל זאת למה להסתער דווקא על הפלסטיק (שלא לדבר על ניצחונם הגדול בגוררם בהצלחה מלאה מפגין בן 81 לניידת. אחלה גברים!)?
ובכן מדוע? זו התובנה שלי: ביבי לא רוצה לראות צוללות. אפילו לא צוללות מפלסטיק. מדוע הוא מפחד מפניהן? דעתי היא שהמראה הזה באמת טראומתי בשבילו. כשביבי רואה צוללת הוא זוכר מה תובעת תנועת המחאה ומה משמעות העתירות לבג"ץ בנושא זה, ומה מסתתר מאחוריהן ןמה הוא מחביא בליבו בלבד. מראה כל צוללת מזכיר לו 16 מיליונים, ומזכיר לו את נסיבות הדיון עם משה (בוגי) יעלון וגדי איזנקוט על צוללות 7,8, ו-9 לישראל;
ואת האישור המפוקפק שהעניק בשמה של ישראל לגרמניה לבנות עוד שתי צוללות למצרים, והפעם חדישות, תוך הסתרת ההיתר הזה מצה"ל וממשרד הביטחון; ותוך חשיפת שקריו שהכחיש בפני יעלון כי העניק את ההיתר הזה; והשיחה המצמררת אותו שקיבל מהנשיא ראובן (רובי) ריבלין ששאל אותו בעניין ההיתר המוזר הזה למצרים;
ועוד הוא נזכר שכלום אינו מסתתר מאחורי הסוד עליו סיפר ברבים כי אין סוד; וכיצד קרן מרציאנו חלצה ממנו שלא בטובתו את השקר כאילו הסביר למי שצריך (אביחי מנדלבליט) מדוע פעל בחשאי עם גרמניה במתן ההיתר הזה; (היועץ המשפטי מיד הכחיש). ומאמציו המושחתים לבטל מכרז בינלאומי לבניית כלי שיט כדי שהמיזם יעבור שוב למספנה הגרמנית, שלמשפחתו יש עניין עימה. זו טראומה. ממש טראומה.
כמו הרגע של אדם שגרם לתאונת פגע וברח ונמלט ולא נתפס, אך תמיד הוא רועד בהתקרבו למקום. כמו הפחד המתפשט בגופו של אדם שהותקף בחשיכה בשובו למקום אפילו באור יום.
יש עוד. אבל עד כאן היום.
נ.ב.: כדאי שביבי ייוועץ בפסיכולוג(ית) ראוי(ה) אם התיאוריה שלי נכונה או שגויה.
