נתזים ורשפים ממהפך ממשלי אפשרי בארה"ב

מניין הקולות בארה"ב הגיע לסיומו עם בחירת ביידן לנשיא החדש של המעצמה העולמית. מבחינות רבות, וחרף דברי ביידן על רצונו להיות "הנשיא של כולם", תוצאה זו הינה בבחינת הוספת שמן למדורה החברתית-כלכלית הרותחת בארה"ב. הדמוקרטים יחתרו לבטל את מהלכיו של טראמפ ולחזור ל"דרך אובמה", והרפובליקנים ישתדלו למנוע זאת, לבלום ולהחניק את מהלכי יריביהם באמצעות הצלחה בבחירות האמצע 2022, ובבחירות לנשיאות ב-2024 ולחזור ביתר שאת לרפורמות האידאיות והמבניות שאליהן חתרו ואותן הגשימו רק בחלקן בקדנציה של טראמפ. שאלה מעניינת תהיה האם יחליט טראמפ לרוץ לנשיאות ב-2024. יש המבקשים לראות בקדנציה שלו תקופה שחוללה שינוי מעשי ואידאי בציבור האמריקני שמכונה בפיהם "טראמפיזם". כנשיא בוודאי היה דמות יוצאת-דופן והשפיע במובנים שונים על החשיבה וההתנהלות האמריקנית - פנימית וחיצונית כאחת. אינני חושב שמדובר ב"טראמפיזם" במובן של זרם אידאולוגי-פוליטי מובהק וחדש. אולי ניתן היה לחשוב על כך אילו המשיך בכהונתו ברציפות עוד קדנציה. אבל אם יחתור להשלמת מורשתו, יצטרך לשקול ברצינות ריצה לקדנציה נוספת. טראמפ מנהל עתה את מאבקו בחריגות, רמאויות ושיבושי תהליך הבחירות הנורמטיבי. כשיסתיים מאבק זה בעוד מספר שבועות, נהיה ככל הנראה עדים למאבקים על טוהר המידות, פרשנויות בתהליכי העברת התפקיד וערעור על דמותו המוסרית של הנשיא הנבחר ופמלייתו, בדומה לנוסח בו טיפלו הדמוקרטים בטראמפ אחרי בחירתו ב-2016. שכן, דמוקרטיה בלתי-הוגנת, מולידה ראקציות מאותו סוג ומעכירה את איכות החיים הציבוריים. השמאל הישראלי הוא תעתיק מזויף של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, ויותר משהוא מייצג את ישראל בארה"ב הוא מרגיש עצמו כשליח לדבר סחטנות של הפוסט מודרניזם האירו-אמריקני בישראל. רוב חבריו המובהקים שייכים לאגף השמאלי ההזוי של הזרם הפוסט מודרני-אנרכיסטי, שגם בארה"ב אינו אהוד על רוב הציבור. ברור שפוליטיקה היא מאבק ובדמוקרטיה מפלגות מייצגות אינטרסים שגודלם ועוצמתם, במיוחד בתחום הכלכלי והתקשורתי, נמצאים בקו עליה בכל הדמוקרטיות, במיוחד בדור האחרון, עם התגברות הנטיות הגלובליסטיות. המשך הגידול בעוצמת הסקטורים האינטרסנטיים הצרים, מסכן את הדמוקרטיה באשר הוא מנשל את הציבור (הריבון) מזכויותיו וסמכויותיו באמצעות מניפולציות משפטיות, שדולות ממומנות, פיתויים כלכליים ותמיכה מסוגים שונים בפוליטיקאים ובגופים יעודיים, שמשרתים את צמיחתם ועוצמתם של החוגים האינטרסנטים הללו. אני סבור שביידן כנשיא, יהיה "מונחה אובמה" והמאמץ העיקרי של ממשל כזה, יהיה לבטל את צוויו הנשיאותיים, מורשתו והשפעותיו של טראמפ על-מנת לחולל מציאות דמוגרפית-פוליטית חדשה ונוחה יותר להשתלטות סופית של הזרם הפוסט מודרני על ארה"ב בבחירות 2024. במקרה כזה, הקיטוב הפנימי יחריף, האלימות תגאה וסכנת הפילוג תגדל. פילוג ממשי וקבוע בתוך ארה"ב יהיה הרה גורל לכל העולם, ובמיוחד לדמוקרטיות. על כן, סביר ש-4 שנות אנרכיה שמאלנית בארה"ב, תיצורנה בעצמן את המענה הציבורי הנכון לתופעה זו. אין ספק שטראמפ והמפלגה הרפובליקנית, לא העריכו נכון את מצבם בציבור האמריקני, לא ניהלו מאבק פוליטי אפקטיבי במערכת הבחירות לשנת 2020, ויצטערו על כך בהמשך הדרך. מלבד השאלות הכלכליות המובנות מאליהן והמאבק בקורונה, שבו נכשל טראמפ כשלון חרוץ, ארה"ב נתונה בעיצומו של שינוי דמוגרפי מרחיק לכת, שיואץ ויועמק על-ידי תוצאות בחירות אלו. בתהליך זה מספר משתנים מרכזים: הריבוי הטבעי - נמצא בתהליך דעיכה מתמשך (השפעה גדולה); ההגירה לארה"ב שבמידה מסוימת הינה חסרת מדיניות ושליטה של מוסדות המדינה - נמצאת בקו עליה, (השפעה גדולה מאוד); ההגירה מארה"ב - ללא שינויים משמעותיים (השפעה מעטה); המאזן הדמוגרפי הפנימי - תולדה של שלושת המשתנים הנ"ל ושל שינויים בתמונת מבנה הריבוי הטיבעי - פועל לרעת המבנה הדמוגרפי המקורי של ארה"ב, במיוחד מהמחצית השנייה של המאה ה- 20 ואילך. השינויים שמחולל תהליך זה הינם בלתי הפיכים והימשכותם, שלא לדבר על אפשרות האצתם, תחסל את ארה"ב הדמוקרטית - כפי שהכרנוה מאז תום מלחמת העולם הראשונה, כמדינה החזקה בעולם. זהו איום קיומי על התפיסה הדמוקרטית הקלאסית. התנהלות התקשורת הישראלית כלפי טראמפ - הנשיא הידידותי ביותר לישראל מעולם - הייתה נלעגת, נבזית, ומכוערת אבל ממש לא מפתיעה. זהו הסגנון האופייני לקבוצות האליטיסטיות, האנרכיסטיות והבומבסטיות של השמאל החדש. בהשפעת עקרונות הפוסט מודרנה, קבוצות אלה מודדות כמעט כל נושא בהתייחס לתועלת האישית שבו, בזיקה לביטול וזלזול בכל מה שאינו מקורי משלהם ובהעדפת עקרון "עריצות המיעוט" (כמנגנון שליטה) על פני העקרון הדמוקרטי הבסיסי של קבלת החלטות בהכרעות הרוב. לגמרי לא מפתיעה התופעה בארה"ב לפיה המפלגה הדמוקרטית מייצגת את רוב קבוצות המיעוטים במדינה ובכללן את רוב רובם של המהגרים החדשים (מהגרי המאה ה- 21) שברובם אינם חוקיים. התפתחות זו היא תולדה של אימות הרעיונות ההזויים של הפוסט-מודרנה באירופה, במיוחד אלה של ההוגים הצרפתיים. אלה כנראה מעולם לא שאלו את עצמם לאן מובילים רעיונות אלה כאשר מממשים אותם בקנאות "רבה מדי", בדיוק כפי שקרה לקומוניזם ולבולשביזם הסובייטי, מסיבות כלכליות, ארגוניות ניהוליות וריקבון האדמיניסטרציה שייצגה את "הקידמה". בעוד אירופה "נכבשת" ע"י מהגרים בעיקר מהמזרח התיכון ולאחרונה גם מאפריקה, "נכבשת" ארה"ב ע"י מהגרים מאמריקה הלטינית ומהמזרח הרחוק. אלה, כשהם מצטרפים למיעוט האפרו-אמריקני הוותיק יותר שברובו טרם זכה להשתלב כראוי באוכלוסייה הווספית הוותיקה, הופכים את הקערה האמריקנית על פיה. תוך שנים מעטות יהיו בה הללו לרוב שישנה את אופי המדינה פוליטית תרבותית ודתית. בניגוד לדעות רווחות אך שגויות, אין כאן שאלה של רב-תרבותיות אלא של תמורה: תרבות חדשה תחת תרבות קודמת. מציאות זו מוליכה למאבקים קשים ואף למלחמה ופילוגים פוליטיים. אירופה צפויה לגורל דומה, אם לא תתעורר מבעוד זמן. הסכנה בפני אירופה גדולה אף יותר, בעומדה בפני התרבות האיסלאמית, הגדולה, החזקה והתוקפנית יותר מהאתגר שבפניו ניצבת ארה"ב. אירופה איננה מדינה הומוגנית אלא ברית פוליטית של 28 מדינות, שהשונות ביניהן רבה ואינה נעדרת רכיבים של עויינות היסטורית. אחרי פרישת בריטניה מהאיחוד, מספר התושבים של מדינות הקהילה הוא כ-500 מיליון. זו המסגרת הפוליטית במקום השלישי בעולם בגודל אוכלוסייתה, אחרי סין והודו. עם זאת, במאבק על שימור זהותן האתנית-לאומית ותרבותן, עיקר הנטל מוטל על המדינות כ"שחוקי הקהילה", לרוב, הם לרועץ למדינות הבודדות. מלבד מאבק פנימי קשה וגיל מתקדם, צפויים לביידן שינויים מרחיקי-לכת בזירה הבינלאומית, ובכללם: פרישת פוטין ברוסיה ומרקל בגרמניה, עיצוב מחדש של היחסים עם בריטניה שפרשה מהקהילה האירופית ועם נאט"ו, התמודדות עם "האימפריאליזם הכלכלי הגלובלי" של סין שנמצא בתנופת גידול והתפשטות משבר גרעיני אפשרי מול אירן כמו גם אי-שקט בין הודו לפקיסטן וסין. טראמפ הצליח להדביר את אל-קעאידה ו-ISIS, אבל הוצאת הכוחות האמריקניים ממרחב המזה"ת (עד פקיסטן ועד בכלל) עשויה לאפשר שיקום תנועות אלה וחידוש פעילות הטרור שלהן נגד ארה"ב והמערב. ביידן יתקשה להמשיך במדיניות האזורית הטראמפית. אם ימשיך בה בכ"ז, יוכל להרחיב את מסכת הבריתות ושיתופי הפעולה בין ישראל לערבים ולייצב באופן זה את האזור בעוד מעורבות חזקה של אובמה בפעילות ממשל ביידן, תשבש זאת מאוד. תצפית על ההתפתחויות תחת שינויים ומאבקים אלה, תהייה מעניינת ומפתיעה באופיה וקיצבה. גם ישראל, שנתונה בתהליך דומה - אך בהחלט לא זהה - תאלץ להתמודד ולהכריע במאבק על ההגמוניה הפנימית בין הימין לשמאל. תלותה בעולם הדמוקרטי וארה"ב בראשו, תשפיע על תוצאות מאבק זה. אין ספק שמבחינת ישראל, הפסד טראמפ בבחירות הוא מכה קשה לאינטרסים לאומיים בסיסיים מאוד. בהערכת מכלול עשייתו, מבחינה ישראלית הוא היה בגדר TRUMP CARD, הזדמנות היסטורית חד-פעמית¹.