אנחנו חוזרים ועושים טעות חמורה, בקשר לתעמולה של הפלשתינים, שטוענים שהם עם שנלחם נגד כובש זר. אנחנו מסכימים עם המונחים שלהם, שאנחנו כובשים, והתופעה הזאת, גברה מאוד במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים. הם הצליחו לשווק את תורתם זאת, בקרב עמי העולם, ובזמנו, באנתיפאדה של 2000, הגענו למצב שכל העולם היה נגדנו ורצה לגרש אותנו מפה.
אבל האמת היא שאנחנו לא פולשים שהשתלטו על עם אחר, או כמו אימפריות קולוניאליות של פעם. אנחנו התיישבנו בארץ הזאת, לאורך שנים, ובנינו את ביתנו ועיבדנו את האדמות בזיעת אפנו. אבל הערבים, שגרו בארץ, לא רצו אותנו פה ונקטו אלימות וטרור כדי לגרש אותנו.
הם לא היו מוכנים לגור אתנו בשלום, כפי שהצענו. זאת למרות הצעות נדיבות עד מאוד, שהצענו בהסכם אתם. למעשה, אם הערבים היו מקבלים את הצעותינו, היינו היום בשליטה של פחות משליש השטח שהיה לנו, בסיום מלחמת השחרור. אבל הפנטזיה הערבית, של שליטה, ברוח האימפריות הישנות, דגלה בכך, שאנו צריכים להיות משועבדים לערבים או להיות מושמדים.
מה שקרה לבסוף, שנאלצנו לכבוש בכוח את השטח שהיה שייך לנו, ובגלל הטרור הערבי, נאלצנו להשתלט על שטחים נוספים כדי להדביר את פעולות הטרור, שהם דבקו בהן לאורך כל השנים. למעשה החשבון של הערבים, בזמנו, היה פשוט. הם ידעו שמדינות ערב הענקיות, יעזרו להם להילחם בנו ולהשמיד אותנו. לא היה להם כל רצון להגיע להסדר. כל המומחים הצבאים, כולל הבריטים, הסכימו עם זה, ולא האמינו שנצליח לנצח את מיליונים הערבים, שהתאחדו נגדנו.
מה שקרה לנו, הוא לא פחות מנס. אבל במקום להבין את המצב ולהשלים עם נוכחותנו פה, הערבים התעקשו לא לוותר על גרגיר אדמה אחד. זאת ברוח המנטליות הערבית השבטית, שטבועה בכל ערבי והפנאטיות המלווה בפנטזיות מזרחיות.
