דומני שאפילו הנאיביים ביותר בישראל אינם מאמינים עוד שכל מטרתן של הפגנות השמאל היא למחות על מעשה או מחדל ממשלתיים או חברתיים. להבדיל מחלק ניכר מהפגנות חברתיות או כלכליות, דוגמת אלו של העצמאיים שנפגעו ממשבר הקורונה שבעיקרן הן הפגנות "בתום לב", הפגנות השמאל הן פוליטיות
1 למהדרין. כמות השקרים וחצאי האמת, לצד ההסתה האישית והאידאולוגית המתלווה להן, אינן מותירות מקום לספק. מגדילים עשות ערוצי הטלוויזיה 12 (במיוחד) ו-13 בהסתה נגד הוראות ההגבלה הממשלתיות המכוונות לעצירת מגיפת הקורונה.
לטעמי, היו הסתות וקטרוגים אלה בין המכשלות המרכזיות שהביאונו לסגר השני ודומה שהן מוליכות עתה גם לסגר שלישי. לצידן אנו מוצאים את החלטות האיפה ואיפה של מערכת אכיפת החוק לטובת ההפגנות, אף על-פי שהן בפירוש התקהלויות המוגדרות על-ידי גורמים מקצועיים כמחוללי תפוצה. לצידן, כמעט באותה נשימה, אנו מוצאים ניסיונות של אותם פרשני חוק ומחוללי אנרכיה, להסתיר חשדות לעבירות ומעשי שחיתות, מהסוג שנגדם כביכול מכוונות הפגנות השמאל. שילובים אלה ואחרים הדומים להם כשתי טיפות מים, אינם מותירים אפילו מקום צר לנאיביים שבינינו להישאר כאלה.
"המסחרה" הפוליטית והסקטוריאליות האינטרסנטית (בעיקר הכוחות הכלכליים החזקים בשוק), המלווים אירועי-עבר שנחשבים כיום כעברייניים ואך לא מכבר עוד הוסתרו על-ידי שופרות "האמת הנאורה" בכוונת מכוון, נמצאים כיום "על השולחן" אך הטיפול בהם מתעכב בדרכים פלאיות. אחת התופעות המתלוות לשחיתות התקשורתית והסקטוריאלית, היא גיוס של בכירים בדימוס, לאחר שפרשו מעקרונות "ניקיון הכפיים" של תפקידיהם הקודמים, לעסוק
ב"טיהור" פוליטי ותקשורתי של בעלי החטוטרת ובהפללה מסיבית של יריביהם.
כך, גנץ, כשר ביטחון כיום, שעוסק בוועדת חקירה או בדיקה לנושא רכש הצוללות וספינות השטח, אבל בורח מאפשרות החקירה והבדיקה של פרשת גנץ-אלשיך והשחיתות לכאורה ב"מימד החמישי". כמוהו שותפו אשכנזי בפרשת הרפז ועוד רבים אחרים. באווירה זו, הפכו ההפגנות הפוליטיות "הקדושות" להכעיס, למחול שדים של קְדֵשים וקְדֵשות, שעיקר מעשיהם מכוונים לליבוי אנרכיה ולפגיעה בליבת הדמוקרטיה והאינטרס הציבורי הרחב של מאבק בקורונה.
לאחרונה אנו עדים לנדבך חדש במחזה התעתועים: פקידים בכירים, שבוקרו על מעלליהם ועל ניסיונותיהם להשליט את מרותם על ממונים שהם נבחרי-ציבור, הופכים עתה "למסכנים" המותקפים כביכול על-ידי "מבקרים עוינים". למשל, במשרד האוצר, במשטרה, במשרד המשפטים ועוד. כך גם היה ב"ארגון" משפטי נתניהו באמצעות גיוס מפוקפק של עדי מדינה -
שותפיו וכפיפיו לשעבר ועוד. המסע המובהק האחרון הוא של נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, ביניש, שיצאה להגנתה של המשנה ליועץ המשפטי, זילבר, אחרי שזו בוקרה קשות על השתלחותה בממשלה ובדרגים הנבחרים הממונים עליה במשרד המשפטים.
נראה שמתוך הבנה של "מגני הצדק" שעוד קודם להשתלחותה הנ"ל הצליחה זילבר לשרוף את כל הגשרים עם המערכת הפוליטית, בהגנה, כביכול, על "עצמאות מערכת המשפט ועליונות המשרתים בה", באים עתה הבכירים הפורשים ממערכות אלה להגן עליה ועל שותפיה למעשים. אולי בטרם יהפכו אלה לעדי מדינה מסוג כזה או אחר. "יד רוחצת יד", כבר אמרנו?
בתוך שרשרת אירועים זו, מתכוננת המערכת הפוליטית למערכה חשובה במיוחד על ההגמוניה הלאומית ואופיה של המדינה:
בחירות לכנסת הצפויות בעוד חודשים ספורים. התמוטטות ממשלת החירום המבויימת, נבעה מכך שהמיעוט בה ניהל מאבק "בלימה" מתמיד
נגד חופש הפעולה הקולקטיבי,
בכל מה שאינו תואם לדנ"א הפוליטי שלו.
עתה, נערכת "הדיפ-סטייט" הישראלית לקרב מכריע על מעמדה. בקרב זה ההפגנות הן זירה אחת. ההמשך יתחולל כאשר עוצמת איום הקורונה נמצאת בירידה, עם סיום פיתוחם והתחלת הפצתם של חיסונים אפקטיביים - עובדה שככל הנראה תשפיע על אופי המאבק ותוצאותיו. שינויים אלה יחלישו את השיח הציבורי המתעתע במספר קולות מנוגדים, שתכליתם אחת: החלפת השלטון, ויחזיר אל מוקד התודעה את העיקר אך בנסיבות שונות מאלו שבהן התקיימו הבחירות האחרונות.
המאבק העיקרי שלפנינו יתנהל גם
לאחר חלוף עידן תום הלב בשיח הציבורי הישראלי. לטובת השיקום הלאומי, אני מקווה שכולנו
תומכים עדיין בעיקרון הדמוקרטי של הכרעות רוב מחייבות בכל הנושאים החברתיים. אם ינסו מנגנוני האנרכיה לכפות החלטות מתוקף שלטון המיעוט "הנאור",
גם הדמוקרטיה תימצא עד מהרה על שולחן הניתוחים של המקרים האנוּשים.
