לקראת יום ההוקרה לפצועי צה"ל שיחול בתחילת חודש דצמבר, יצאה אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל בקמפיין חדש ששם בקדמת הבמה את גבורתם של נכי צה"ל. רבים מהם, ממשיכים לשלם מחיר גדול מאוד על תרומתם ליביטחון מדינת ישראל, ולמרות זאת לא מקבלים את ההוקרה לה הם ראויים, ונאלצים להתמודד עם תחושות כבדות של בושה ואשמה שאין בהן כל צדק. בין הסיפורים האישיים המרגשים ששותפו במסגרת הקמפיין נמצאים גם סיפוריהם של רפאל אשכנזי ואיתן דניאל, נכי צה"ל שסובלים מפגיעות נפשיות. כשאשכנזי נשאל על רגע הפציעה שלו, הוא מספר: "אין לי רגע מכונן. זה נמשך כמעט עשרים שנה בשירות מילואים... אתה הולך לישון, לא מצליח להירדם. אתה שומע את הכל, וככל שעוברים הימים אתה מרגיש הזוי - כמה אתה יכול לא לישון?... בשטחי כינוס אין לך באמת הבנה איפה אתה נמצא, וטוב שכך. ואז נהיה שקט כשאתה חוזר, והשקט הזה עם הצפצוף הזה - לא נגמר".
נראה שהמודעות לתופעת הפוסט טראומה בקרב חיילי צה"ל עלתה בצורה משמעותית בשנים האחרונות, ואפשר לומר שהשיח סביב הנושא מגיע בימים אלו לשיא חדש בעקבות שידורי הסדרה הפופולרית "שעת נעילה" של כאן 11. הסדרה מתארת את סיפורם של לוחמינו בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. היא אומנם לא מציגה עובדות היסטוריות מדויקות, אך אין ספק שהיא נוגעת בבטן הרכה של הציבור הישראלי, ובעיקר ברבים מהלוחמים של 73' שהסדרה מציפה בהם חוויות וסיפורים שהודחקו עם השנים.
על אף שמדובר בתופעה רווחת במיוחד במדינת ישראל, יוצאי צה"ל ושירות הביטחון אשר סובלים מפוסט טראומה עדיין נתקלים בקושי אדיר לקבל הכרה כנכי צה"ל, וכיוצא מכך לא מקבלים טיפול ראוי או את התגמולים להם הם זכאים. לפי נתוני אגף השיקום במשרד הביטחון, בין 10%-15% מכלל הנפגעים במלחמה הם נפגעי הלם קרב. בישראל מטופלים כיום כ-4,600 הלומי קרב. מה לגבי השאר? נשארים שקופים.
איתן דניאל מתאר בסיפורו את ההתמודדות מול אגף השיקום: "אתה יוצא לסוג של מלחמה. כאילו, אתה כבר נלחמת, כבר נפצעת, כבר שילמת מחיר ואתה תשלם אותו כל החיים. למה אני צריך להילחם עוד פעם? מה אני צריך להוכיח? שאני לא ישן בלילה? שאני חרד? שאני פחדן? שהפכתי להיות לוזר? אתה מבין לאן זה לוקח את הבן אדם? לוקח אותו יותר עמוק".
דרושות הוכחות
כדי להבין מדוע כל כך הרבה נפגעי פוסט טראומה אינם זוכים בהכרה המיוחלת ועוד יותר מכך נמנע מהם טיפול אפקטיבי, צריך להבין שהדרך להכרה כנכי צה"ל וקבלת תגמולים, רצופה חתחתים. הנפגעים נדרשים להגיש תביעה נגד אגף השיקום והמדינה, תהליך התביעה המשפטית דורש משאבים רבים, מסורבל ומצריך בין היתר שכירת שירותי עו"ד מומחה, עדים ועדויות המצריכות מן הנפגעים חשיפה אישית וחדירה אינטימית לחייהם ובעיקר כרוך בסחבת ארוכה ואיטית...
זאת ועוד, אחד מהקשיים המשמעותיים בתהליך, עבור הלומי הקרב, טמון במאפייני הפגיעה הנפשית. כאמור, חובת ההוכחה מוטלת על החייל התובע, אשר נדרש להוכיח קשר סיבתי בין הפגיעה שלו לשירותו הצבאי. תהליך ההוכחה בכל מה שקשור בפגיעות נפשיות הינו מורכב מאין כמוהו ולעיתים עצם הצורך במתן הוכחה, מעמיק את מצב הפגיעה. חיילים נתקלים לא פעם במערכת קשוחה שמאשימה אותם ב"ארטיסטיות", והם נדרשים לעבור מוועדה לוועדה במשך שנים עד לקבלת הזכאות, אם בכלל. התהליך הביורוקרטי המייגע מביא לירידה משמעותית בכמות הפניות, וכיוצא בזאת למקרים רבים של הלם קרב שלא מטופלים כראוי.
אתגר גדול נוסף עומד בפני הלומי הקרב שאובחנו כפוסט טראומטיים רק בחלוף מספר שנים מתום השירות או האירוע המכונן של הטראומה והלחימה. סיפורים רבים מסוג זה מאפיינים לוחמים במערכות ישראל המוקדמות יותר, בתקופות בהן השיח בנושא היה פחות מקובל, ולכן הם התביישו להודות במצבם או לא ידעו לאבחן שמשהו בהם לא בסדר. הבעייתיות בכך היא שככל שעובר יותר זמן בין האירוע למחלה הנפשית, היכולת להוכיח קשר סיבתי בין השניים הופך ליותר ויותר קשה.
חשוב לציין שהיחידה לתגובות קרב, המופעלת על-ידי אגף השיקום במשרד הביטחון כן נותנת מענה רפואי-נפשי, וללא תשלום, לאזרחים הסובלים ממצוקה בעקבות השתתפותם בלחימה או בפעילות מבצעית. שירותים אלה ניתנים גם ללא הכרה בנכות וללא מגבלת זמן מאז אירוע הלחימה, אך במקרים רבים הם אינם מהווים מענה מספק לצרכי הפונים.
מודעות לתופעה
במקרים רבים הפגיעה הנפשית, בעיקר זו שלא מקבלת טיפול ראוי ומיידי, לא מאפשרת קיום של אורח חיים שגרתי תקין. חיילים הלומי קרב נאלצים לחוות שוב ושוב את טראומת המלחמה. גירויים שונים, אף הקטנים ביותר כמו ריח או קול, מעוררים בהם מחדש את החוויות הקשות שעברו בלחימה ומובילים להזיות, פלאשבקים וסיוטים. הסימפטומים הללו גורמים לפצוע להרגיש תחת איום גם בסביבה הביתית והבטוחה שלו, וגורמים לו להימנע ממצבים רבים מתוך פחד להתמודד שוב ושוב עם הזכרונות והטראומה. המצב הנפשי המורכב הוא בעל השפעות הרסניות לא רק על החייל עצמו אלא על כל המעגלים הסובבים אותו, בדגש על בנות ובני הזוג, הילדים והמשפחה.
סוגיות הטיפול בנפגעי הלם קרב, והקשיים בקבלת הכרה על-ידי אגף השיקום, הינן סוגיות מוכרות בכנסת, אולם טרם ננקטו צעדים משמעותיים לשיפור המצב לטובת האזרחים הפגועים. בדיונים שהתקיימו בנושא הועלו לא מעט הצעות, חלקן די פשוטות לביצוע. אחת מהן היא הקמת מוקד טלפוני מטעם אגף השיקום, שיפעל 24/7 ויאפשר תמיכה מיידית עבור חיילים החווים התפרצות פתאומית של הטראומה. רעיון אחר הוא איתור יזום של חיילים הלומי קרב בעזרת מנגנון של שיחות טלפון יוצאות לכלל הלוחמים עם שחרורם. שיחות אלו יסבירו לחיילים על תופעת הלם הקרב, ובמידת הצורך יפנו אותם לגורמים המתאימים. מנגון מסוג זה יעורר מודעות לתופעה גם בקרב חיילים שלא מצליחים לאבחן את עצמם כלוקים בפוסט טראומה באופן עצמאי.
הדרישה וההכרח לטיפול בהלומי הקרב הינם מובנים מאליהם, כמו הדרישה לשרת בצבא ולנהוג בחירוף נפש להגנת המדינה. לפיכך, על המדינה לקחת אחריות על לוחמיה ולנהוג ברגישות, תוך השקעת מירב המאמצים והמשאבים כדי להחזיר את הלוחמים הביתה, לא רק בגופם אלא גם בנפשם - עטופים באהבה, גאים וזקופים.
