ב-2011 הובילה ארה"ב מתקפה צבאית של נאט"ו על קדאפי, למרות שקדאפי הפך (מ-2002) מתומך טרור ללוחם נחוש בטרור האיסלאמי, וחרף העובדה שהעביר לארה"ב את תשתיות הגרעין, הטילים הבליסטים והנשק הביולוגי והכימי.
המתקפה נועדה לבלום הפרת זכויות אדם גסה על-ידי קדאפי, כפי שתמיכת ארה"ב ב"אחים המוסלמים" ב-2009 נועדה לקדם זכויות אדם במצרים, וכפי שתמיכת ארה"ב באייתוללה חומייני ב-1978 נועדה לקדם זכויות אדם באירן. ארה"ב מתקשה לעכל את העובדה שהברירה בעולם הערבי אינה בין משטר המכבד, או מפר, את זכויות האדם, אלא בין משטר מפר זכויות אדם שהוא פרו-מערבי או אנטי-מערבי.
ואכן, כפי שהבהירה הכתובת על הקיר, המתקפה שהביאה לסילוק משטר קדאפי, הפכה את לוב למדינה בלתי-נשלטת; החריפה את הפגיעה בזכויות האדם; הגבירה את אי-היציבות הפנימית והאזורית ואת היריבויות הבין-שבטיות השורשיות; שידרגה את מעמדם של ארגוני טרור איסלאמים שנלחמו בקדאפי; והפכה את לוב לזירת טרור המכשירה ומשווקת אלפי טרוריסטים לצפון ומערב אפריקה, מדינות תת-הסהרה, סוריה, תימן, אפגניסטן, אירופה ודרום אמריקה.
הפלת משטר קדאפי הביאה למעורבות כוחות זרים במלחמת האזרחים הגועשת בלוב. לדוגמה, טורקיה, קטר, איטליה והאו"מ תומכים ב"ממשלת ההסכמה הלאומית" בראשות אל סראג' היושבת בטריפולי ושולטת, לפי שעה, במערב לוב. אבל, רוסיה, צרפת, יוון (ובמיוחד) מצרים, איחוד האמירויות, סעודיה וירדן תומכות בגנרל חאפתר, מפקד "הצבא הלאומי", היושב בבנגזי וטוברוק במזרח לוב, ושולט על רוב שדות הנפט והגז הטבעי ובתי הזיקוק.
הרחבת המעורבות הזרה בלוב מעידה על חשיבותה הגיאו-אסטרטגית: שיטחה 1,761,000 קמ"ר; 1,600 ק"מ לחוף הים התיכון, ונמצאת מעבר לטורקיה, יוון, מלטה, איטליה וסיציליה; בין הים התיכון לבין מרכז אפריקה; בין מצרים לבין תוניסיה; ובעלת עתודות נפט וגז טבעי ה-8 ו-21 בהיקפם בעולם.
ארדואן הטורקי רואה בלוב מקפצה לשדרוג מצבו הצבאי, מדיני, כלכלי ואנרגי - במיוחד באגן הים התיכון - בדרך לשיקום האימפריה העותומנית, על אפם וחמתם של ארה"ב, נאט"ו, יוון, קפריסין, מצרים, סעודיה והאמירויות.
רוסיה שואפת לשדרג את מעמדה הבינלאומי על-ידי הרחבת נוכחותה הצבאית באגן הים התיכון ואפריקה, תוך מינוף המיקום ואוצרות הטבע של לוב, העברת מסר חד לארה"ב ובעלות בריתה, ובמקביל להצרת צעדיו של ארדואן.
סעודיה ואיחוד האמירויות רואות במעורבות הלובית של ארדואן וקטר, שני התומכים המובילים של טרור "האחים המוסלמים", רוח גבית לאיום ברור, מיידי וקיומי. הן פועלות לנטרול חזונו המגלומני של ארדואן, כפי שהן עושות לנטרול חזונם של האייתולות מאירן ו"האחים המוסלמים".
מצרים ולוב הן יריבות מסורתיות. מצרים ענייה כלכלית, אך רבת אוכלוסין (100 מיליון) וחזקה צבאית; מול לוב בעלת הפוטנציאל הכלכלי המרשים, אך דלת-אוכלוסין (7 מיליון) וחלשה-צבאית. מכאן הסבירות הגבוהה למעורבות צבאית מצרית במזרח לוב - תוך מינוף קשרים שבטיים - כדי להצר את צעדי ארדואן המפעיל בסיסי צבא בלוב, סומלי, סודן וקטר, ומסייע לטרור "האחים המוסלמים" הפעיל במצרים מ-1928 ומאיים על ממשל הגנרל סיסי; לאבטח את מערב מצרים ולשדרג את מעמדה האזורי; ולחדש מעורבות מצרית במגזר האנרגיה הלובי.
ממסד מדיניות החוץ והביטחון של הדמוקרטיות המערביות נחשף בערוותו לאור תפקידו המוביל בהקדחת התבשיל הלובי (הפלת קדאפי), והתייחסותו להתפרצות האלימות ברחוב הערבי (ב-2010 ועד היום) כאילו היה "אביב ערבי" ו"מצעד הדמוקרטיה" ולא, כפי שהוא, צונאמי ערבי נטול-דמוקרטיה ודו-קיום בשלום.
הכאוס הלובי מהווה בבואה של מספר מאפייני יסוד של היחסים הבינערביים המזעזעים את המזרח התיכון מאז הופעת האיסלאם במאה השביעית, ומתסכלים מעצבי מדיניות מערביים, הכמהים ל"מזרח תיכון חדש" המאפשר סיום סכסוכים באופן מהיר ובמחיר סביר.
לדוגמא:
- עליונות הזהות והנאמנות השבטית והמקומית על פני זהות ונאמנות לאומית (הפכפכה), כפי שמתבטא בעימות ההיסטורי בין טריפוליטניה במערב, קירנאיקה במזרח ופזאן בדרום מערב לוב.
- פיצול היסטורי, אתני, תרבותי, רעיוני, ולעתים אף דתי, המיוצג בלוב על-ידי גוש תשעת השבטים באזור בנגזי, הנלחמים בשבטים אחרים אך גם בינם לבין עצמם.
- אי-סובלנות אלימה (כולל טרור) בין-שבטית ובינערבית על-רקע אתני, או דתי, גאוגרפי, תרבותי, רעיוני או כלכלי.
- היעדר יציבות ודו-קיום בשלום בינערבי ובין-איסלאמי פנימי ואזורי.
- ממשלי מיעוט אלימים, עריצים, הפכפכים וזמניים (וכך גם מדיניותם והסכמיהם), כפי שהיה שלטון המלך אידריס הפרו-אמריקני שהודח ב-1969 על-ידי קדאפי הפרו-סובייטי, שהוצא להורג על-ידי טרור איסלאמי ב-2011.
- מרכזיות העקרונות הבסיסיים של האיסלאם, כולל היות האיסלאם הדת הלגיטימית היחידה, החובה להנחילה בשכנוע מילולי או צבאי, נחיתות "הכופרים", וכו'.
האם המתרחש בלוב יתרום להערכות מציאותיות של המזרח התיכון על-ידי ממסד מדיניות החוץ והביטחון? האם המתרחש בלוב ימחיש לממסד מדיניות החוץ והביטחון את הצורך של ישראל בסף ביטחון גבוה-מהרגיל במציאות האלימה, הבלתי-סובלנית וההפכפכה ברמה גבוהה-מהרגיל?
