מוחמד רמדאן, הכוכב המצרי יעמוד למשפט על שהצטלם עם הזמר הישראלי, עומר אדם. לקרוא שוב ושוב ולא להאמין. 43 שנים אחרי הסכם השלום עם מצריים עדיין השנאה מבעבעת שם ולא על אש קטנה.
השלום עם המצרים מעולם לא היה פושר, בוודאי לא חם. השלום תמיד היה קפוא. 43 שנים בהן היו אמורים להיקשר קשרי ידידות, שותפות תרבותית, כלכלית, ביטחונית, חברתית, אוטופיות שלא הוגשמו מעולם.
במקום חיבורים התרחבה התהום, התבססה העויינות. השלום הזה הרג לא מעט ישראלים, חידד את השנאה בצד המצרי, החזיר וגירש את השגרירים הישראלים, נאבק ללא הפוגה נגד כל נרמול ביחסים הישראלים. אחרי הנשיא אנואר סאדאת, פקד ממשיכו חוסני מובארק את מדינת ישראל לשעות אחדות בהלווית ראש הממשלה יצחק רבין, בעוד צמרת המדינה שיחרה לפתחו במשך עשרות שנים. מוחמד מורסי, מהאחים המוסלמים, נכנס לנעליו של מובארק. הסכנה ריחפה מעל הסכם השלום הקפוא אשר היה אמור להתנפץ לרסיסים ואז 'נבחר' עבד אל פאתח א-סיסי והשלום הקפוא ניצל.
על אף היות השלום הקפוא עם מצריים, שלום שונה לחלוטין מהשלום במדינות המפרץ, על-אף היותו שלום עוין מצד העם המצרי והתנהלות הצמרת המצרית, עמד שלום זה בסערות הזמן. מדינת ישראל נלחמה פעמיים בלבנון, אין ספור פעמים נגד החמאס בעזה, והשלום לא התרסק, לא בוטל.
בדיקטטורה המצרית בה הצבא מתעצם ללא הפסק, גם בסיוע מדינת ישראל הפותחת דלתות משרדי ההגנה בעולם למצרים, מעמידים לדין זמר אהוב ונערץ במצריים על שהעז להצטלם עם זמר ישראלי. אם רמדאן היה מצטלם עם קוף, תולעת או נחש, איש לא היה שומע עליו, אך עם יהודי??? השמיים נופלים, הגינויים אינם פוסקים, התליינים, הקברנים, האינטליגנציה המצרית והאליטות המקומיות תובעות לשלוח את רמדאן לכלא תוך כינויו בוגד, לא פחות.
ובמדינת ישראל? דממה, הס פן תעיר, שקט הוא רפש. חובתו של ראש הממשלה למחות על מעשה נבלה זה. חובתו של שר החוץ למחות על התנהגות מצרית זו. חובת השגרירה שלנו במצריים אמירה אורון, להתראיין נגד המהלכים האנטי ישראלים, על עידוד השנאה וטיפוח האיבה.
להצטלם עם יהודי-ישראלי זה לא חרפה, זו לא בגידה. במדינת ישראל אהבו את התמונה של הזמר עומר אדם עם הזמר מוחמד רמדאן, איש לא חשב שזמר ממדינה עמה יש לנו הסכם שלום יכול לשלם במקרה הרע בקריירה שלו, במקרה הגרוע בחירותו על שהעז להצטלם עם יהודי.
לישראל ולמצריים יש אינטרסים משותפים רובם המוחלט בסמוי. יש שיאמרו אל תבלבלו את המוח עם אירוע ביזארי אשר אינו מעניין ומשמעותי לחיזוק וביצור הסכם השלום. להם יש להבהיר, האירועים הביזריים, מנציחים את המציאות בה השלום עם המצרים הוא שלום בן מנהיגים אך לא בין עמים, שלום של שונאים מצד אחד, של מי שעדיין רואים ביהודים אויבים מרים, שאינם מוכנים שספורטאיהם יתמודדו מול ספורטאים מישראל, שאין כל קשרי תרבות, מסחר, אקדמיה, שאפילו תמונה משותפת בעיניהם היא לא פחות מבגידה במולדת, המצריכה העמדה לדין ושלילת החרות.
מדינת ישראל חייבת להגיב באופן גלוי על גילויי השנאה של המצרים, כולל החזרת השגרירה להתייעצויות. הצמרת המדינית חייבת להעביר מסר חדש, לא עוד האשמה בבגידה במי שרק העז להצטלם עם יהודי. יש רגעים בהם המדינה חייבת לומר, עד כאן.
