תפילת "על הניסים" נאמרת בתפילת עמידה ובברכת המזון בימים בהם אנו חוגגים ישועה ניסית שהייתה לעם ישראל בחנוכה ובפורים. בתפילה זו בחנוכה מופיעות המילים הבאות: "כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך...". מזימתה של מלכות יוון הרשעה הייתה להשכיח את התורה מעם ישראל, ובו בזמן לכפות על המצוות, "להעבירם מחוקי רצונך" לכפות עליהם בכוח ובאלימות לאי קיום מצוות.
שלא לשמור שבת, לא למול את הזכרים ולמנוע מלקדש את החודשים - מחד-גיסא, ומאידך-גיסא, לנתק את הקשר הקיומי שבין עם ישראל ותורת ישראל על-ידי הצבת אלטרנטיבה תרבותית אחרת שתגרום להשכחתה של תורת ישראל. לאור ביאור ההבדל שבין ל"השכיחם תורתך" לבין "להעבירם מחוקי רצונך" נשאלת השאלה איזה משני המהלכים פוגע יותר בעם ישראל?
לכאורה, כפייה כוחנית מסוכנת ביותר. דוגמאות לכך ניתן לראות בתולדותיה של האומה בתקופות הקשות שעבר העם בגולה בזמן האינקוויזיציה, גזירות השמד, השואה הארורה והפרעות השונות עד ימינו אנו. במציאות קשה זו נראה היה שכפייה כוחנית קשה מאוד בהתמודדות של היהודי בגלות במישור הפיזי. ייתכן שאולי במציאות התרבותית העכשווית נראה שדווקא המזימה של להשכיחם תורתך מסוכנת יותר הן בגלות והן בארץ. יש סבירות כי כאשר אנו נמצאים בארצנו בבטחה, גובר החשש לשכחת התורה, סימוכין לכך ניתן לראות בדבריו של משה רבנו לבני ישראל לפני מותו, כאשר הוא מדגיש בפניהם את חששו לשכחת ה' דווקא לאור הכניסה לארץ המובטחת: "והיה כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב... הישמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (דברים ו', י-י"ב).
החשש של משה מניתוקו של עם ישראל מהקב"ה בא כתוצאה מהשינוי הדרסטי שחל בעם, נוכח המעבר מהמדבר להתנחלות בארץ המובטחת. במדבר חיו בתלות מוחלטת בבורא כאשר השכינה נמצאת על כל צעד ושעל שלהם. חייהם בארץ, כאשר הם עוברים להנהגה טבעית, עלולים לגרום להם שבר אמוני. עתה השכינה מסתתרת והם עלולים לפרש זאת כהיעלמות מוחלטת.
המשנה באבות אומרת: "כול השוכח דבר ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (ג', ח'). אין הכוונה לשכחה סתם דבר שעלול לגרום לעגמת נפש לתלמיד חכם היושב ושונה, אלא לשכחה הבאה מתוך ריחוק וחוסר זיקה. מובא במדרש שגם אצל משה המנהיג הדגול, התורה ניתנה לו במתנה. לאחר ארבעים יום שהיה בראש ההר הרגיש שהוא שוכח את כל מה שלמד. אולם ברור שלא בשכחה כזו דנה המשנה, אם נעיין לעומקה נראה שאין הכוונה למי "שתקפה עליו משנתו" אלא למי ש"יושב ומסירה מליבו". רבינו יונה בפירושו למשנה זו מסביר שכוונת המשנה לאדם אדיש, לא אכפתי שהולך ושוכח את תורתו, מתרחק מבית המדרש ואינו עושה שום מאמץ לחזור לדרך האמתית והנכונה לימים שבהם ישב ולמד בבית המדרש. הקשר לבית המדרש ולעולם התורה צריך להיות חי עם זיכרון פעיל ולא בגדר של "יושב ומסירם מליבו".
עתה, נשוב לשאלה העקרונית, מהי המזימה הקשה יותר האם "להשכיחם תורתך" או "להעבירם מחוקי רצונך"? שכחת התורה הייתה תכלית מגמתם של היוונים, והצלת התורה הייתה תמצית הנס והישועה. משום כך מן הראוי ומן ההכרח שתשועה זו תבוא על-ידי שבט לוי שהם היו משרתי ה' ונושאי דגל התורה "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב', ז'), ועל כן סיבב הקב"ה שתבוא הישועה דווקא על-ידי בית חשמונאי הכוהנים שמשבט לוי היו. מסיבה זו נעשה הנס במנורה היות שהמנורה הייתה כנגד התורה "כי נר מצווה ותורה אור" (משלי ו', כ"ג), בא לרמז שהתורה שהייתה בסכנה ולמענה נעשו הניסים לעם ישראל בניצחון על היוונים וביטול גזירות השמד.
