לאיזה עולם הזוי אני מכינים אותם היום? עולם שכאילו נכתב בידי סופרי מדע בידיוני. עולם בו אין חברות מגיל הפעוטון והגן, אין חיבוקים בימים המעטים שהגן נפתח, אין צהרונים שהילדים התרגלו אליהם. הילדים הקטנים המשועממים אינם יכולים ללכת להצגות בחג המתקרב ובא, חג החנוכה שבו כל ההצגות והתוכניות מיועדות לילדים וקורצים לכיסי ההורים.
הילדים הרכים שהיו מחכים בצפייה דרוכה לפינוקים בבית סבתא וסבא, לחיבוק החם והשמחה לבואם. לסיפורים שהיו מקריאים להם. כבר קרוב לעשרה חודשים שהם מנועים מקשר פיזי עם הסבים האהובים, שלעתים תכופות לקחו אותם והחזירו אותם מהגן. לפעמים עשו גם שמרטפות ואז הייתה חגיגה גדולה במיוחד. הכל מותר. וממתקים לרוב, בלגן והשתוללות, והדגמה של השיר האחרון והריקוד שהילדים למדו בטלוויזיה - והערצה וסבלנות אין סופיים...
כל זה נעלם. לסבים המסוגלים לשוחח בסקייפ או בזום יש קשר עם הזאטוטים, אך חסר תמיד המגע והחיבוק והפינוקים שלא ניתן להעביר בשום אופן דרך המכשיר בסלון. מה שחסר לקטנים, ילדי הגן, זו הגננת והסייעות אך בעיקר, בעיקר, חבריהם וחברותיהם בגן. ילדים זקוקים למגע הישיר והבלתי אמצעי, התחרות שכבר מתחילה בגיל הרך, ההערצה כאשר מישהי או מישהו מבצעים משהו מיוחד ובלתי צפוי. וכל זה נעלם לחודשים ארוכים ולפתע מבליח למספר ימים או שבועות ושוב נעלם בדרך לא מובנת.
וילדי כתה א', שלראשונה הגיעו בחששות לבית הספר, ולעתים לא הכירו את החברים לכיתה החדשה ובוודאי שהמורה הייתה זרה לחלוטין. ורק החיוך של היום הראשון שבה אותם, וההתייחסות שלה לילדים שבעוד 12 שנה כבר יהיו החיילים שישמרו עלינו. וכאשר הם מגיעים הביתה כולם שואלים אותם שאלות רבות בדבר היום הראשון והמורה הראשונה.
תקופה מוזרה
ובכתות השונות בבית הספר היסודי שכבר נקשרו קשרים עם חברות וחברים, ולמענם שמחים להגיע כדי להשתובב בכיתה, להאזין למורה ולעתים להפריע בכתה ולהרעיש ולעצבן את מורתם או מורם. אבל ההמתנה הדרוכה להפסקות, להתרוצצות בחצר עם חברים וחברות, ההסתודדות של בנות ומשחקים, וריצה והתחלת גיל הנעורים שבו כל דבר חדש, והמורים סמכותיים ומנסים להשליט סדר ברעש ובהמולה.
והסקרנות כאשר ילד או ילדה חדשים מצטרפים לכתה ומיד מתלחשים ומסתקרנים, ותמיד נמצאים הילדים שדווקא מנסים ומשתדלים להכיר את החדש או החדשה, לתהות על קנקנם, לראות את המשותף והמיוחד בילדים שלעתים אינם דוברים עברית עדיין... והמורה משתדלת מאוד ליצור דווקא זיווגים בין ילדים דוברי צרפתית, אמהרית או רוסית ולצוות אותם לילדים החדשים. כל אלה הם חלק מחויות הנלמדות כתהליך של חיי חברה לא מתוכננים בהכרח, אך יוצרים מירקם של חברויות שלעתים ימשיכו שנים רבות.
תהליך זה נעלם בתקופה מוזרה וקשה של הקורונה. לפתע גורמים שרק רואים את תמונותיהם על מרקע הטלוויזיה קובעים את חייהם מבלי להבין את צרכיהם לגלות את עולמם ועולמנו. את כישרונותיהם ויכולותיהם. ללמוד וליצור יחסי חברות ולעתים תחרות עם הילדים הלומדים עמם.
וילדי החטיבות והתיכונים... למעשה צעירי החטיבות והתיכונים, כאשר תלמידי החטיבות מתחילים להבחין בשינויים החלים בגופם ומשוחחים על כך עם חבריהם או חברותיהם, משתוממים על מה שעובר על גופם ועוד לא בדיוק מקבלים את האישיות החדשה הצומחת ומתפתחת בגופם. הם מתחיל להפסיק לראות בהורים את הדמות הסמכותית והיודעת הכל ומפתחים אישיות עצמאית החוקרת, מנסה ומתמודדת עם הדימוי העצמי שלהם ושלהן. זהו גיל קשה שבו את.ה חדל להיות ילד ועדיין בקושי נער או נערה... אך במסגרת בית הספר יש עוד ילדים במצב זה, ואם שפר מזלם עליהם יש גם מורים.ות היודעים איך להעביר אותם את הגשר מילדות לנעורים.
אלכוהול וסמים
ותלמידי התיכונים, שעד סוף לימודיהם בכיתה יב', קראו, שוחחו והתנסו באהבות ובהתאהבויות, בביטחון עצמי ובגיבוש דמותו של הבוגר שבקרוב מאוד ילך לשרות צבאי שעליו שמע מהוריו ומאחיו הבוגרים... וכאן חוויית הספורט התחרותי, הצורך בהצטיינות ובהפגנת התעניינות במיניותם, ממלאה חלק ניכר ממחשבותיהם והשיח עם חבריהם וחברותיהם.
וגם חוויות אלה נקטעות בעידן הקורונה. שהרי אין כמו שיחה אישית או קבוצתית עם ידידים קרובים כמו שיחות באינטרנט או בתקשורת ובווטצאפ. מה עוד שחלק מהילדים השתתפו בחוגים שונים, בתחרויות ספורט, בתנועות נוער ובפעילות מכוונת במתנסים. לפתע איזו ועדה סמויה מלמעלה, קובעת צווים ונהלים האוסרים על פעילויות נוספות אלו. ובימי הסגר המוחלט ושבועות ארוכים לאחר מכן, חייבים לשבת בבית ולשמוע מורה החייבת להעביר שיעורים בזום, לנוער שחלקם הגדול סולד מהלימודים בדרך זו.
אז יש קורונה ויש הידבקויות, אבל גם בימים רגילים יש מחלות והידבקויות ותאונות דרכים. כבר חודשים ארוכים ידוע כי גם אם ילדים נשאים רובם הגדול לא חולה בקורונה. אז מדוע מאלצים אותם לחדול משגרת חייהם וליצור מצבים שבחלקם גורמים לשתיית אלכוהול, לעישון סמים ולעתים לשעמום ולאי הכרת העולם מסביבם? בישראל למעלה משני מיליון ורבע ילדים ההולכים למערכות החינוך. מי מהאנשים החשובים היושבים ומחליטים על גורל האומה באמת חושבים על ילדי הגן, החטיבה והתיכון?