כדבר הזה עוד לא היה בתולדות המדינה. חבר ממשלה המתגדר בתואר מומצא, חסר תקדים ("ראש ממשלה חילופי"), תוקף את ראש הממשלה במילים חריפות ביותר. מילים שלקוחות מלקסיקון הרחוב של מפגינים שלוחי רסן. "שקרן", "מפר הבטחות סידרתי", "מוליך שולל" - כך ועוד הטיח בני גנץ בבנימין נתניהו בפריים-טיים של כל הערוצים. הוא ויועציו, מכתיבי טקסט נאומו, בוודאי הורו לו לחקות את המפגין הסדרתי סדי בן שטרית, ולאמץ את לשונו הפרועה. אלא שסדי, הגם שמקבל בימות נדיבות בטלוויזיה להשמיע קבל האומה את הגיגיו העמוקים, הוא אזרח מן השורה. גנץ הינו שר בכיר בממשלתו של האיש שלעברו טיווח צרורות בלתי מבוקרים. ברקים ורעמים של סרק.
יש לך, כבוד השר, ביקורת, צודקת לטעמך ככל שתהיה, על התנהלות הממשלה שאתה חבר בה ועל העומד בראשה? - נא התכבד ובתוך הממשלה השמע אותה. כחבר הממשלה, התקפה פומבית, יזומה, מתוכננת מראש, משמעה קדימון להתפטרות. מכתב ההתפטרות חייב היה להיות בכיסך בעת שהשתלחת במי שניספחת לממשלתו. תלמד מחבר סיעתך אסף זמיר. האיש קם ועשה מעשה, התפטר, והגם שהוא עדיין נימנה עם סיעתך הקואליציונית, הוא אינו חוסך שבטו מבחוץ.
מה שמפליא הוא, שהציבור מגלה אדישות לדו-קרב בצמרת. כבר אינו מתרגש מהמילים הקשות שהמיעוט מטיח בהנהגה ובראש הממשלה, ולא ממי שהחליט לשבור את הכלים ואת הכללים. ועדיין באותו נאום, שהיה צריך להיות בבחינת גט-כריתות סופי, נחבאה תקווה קלושה לשימור ה...רוטאציה. זה לא מנע מכחול-לבן לתמוך למחרת בפיזור הכנסת, לקראת בחירות רביעיות בתוך שנתיים. גנץ נחשב לטירון בפוליטיקה. אפילו יריביו יגידו - בנימת סלחנות - שהוא איש הגון, מתון, אפילו תמים. בוודאי בחיים הפוליטיים שהוא מדשדש בהם רק כשנתיים. נראה שיועציו, כותבי נאומיו, שרבה תלותו בהם, סנטו בו, כי לא על המתינות והתמימות תהיה תפארתו. לא כך יבטיח לעצמו את הכס הנכסף בעוד שנה. תהיה סדי. תתלהם. אל תחסוך בביטויים קיצוניים. תעמיד את ביבי בניסיון עד הסוף. הכפפות הוסרו אפוא, וגנץ ה"תקיף" הצטייר במלוא עליבותו.
מיד אחרי המופע, שבו גנץ חדל להיות בני, כתבתי בדף הפייסבוק שלי, כי גם הליכוד צריך להצביע בעד פיזור הכנס, כי השותפות האומללה באה לקיצה. הליכוד לא "נשמע" לי. ראש הממשלה אכל פעם נוספת את הצפרדע שמאכילים אותו גנץ וחבר שריו, ששוב ושוב מדברים סרה בשותף הבכיר, תוך עיוות הערך הנעלה של אחדות. תרבות פוליטית כה קלוקלת מעולם לא הייתה כאן. אם גנץ היה צריך לשלוף מכתב התפטרות, גם ראש הממשלה היה צריך לצאת מיד בהודעת פיטורין. הוא לא עשה כן. שוב הפעם השאיר את הדלת פתוחה להמשך השותפות-לא-שותפות, כשהוא נותר בינתיים על-כנו, כראש הממשלה.
יאמרו האומרים - וכך גם אני - כי אין חשוב יותר מערך האחדות, בוודאי בתקופה קשה זו, שבה ישראל מתמודדת עם המגפה ומול קריסת הכלכלה, שבה נדרש שילוב ידיים נרחב ככל האפשר כדי ביחד להעביר את רוע הגזירה. ואולם לאחר נאום הפרומפטר של גנץ, האם לזאת ייקרא אחדות? האם לממשלה שכזו שיווע הציבור? והרי בפועל זהו היפוכה הגמור של אחדות. תוהו-ובוהו שלטוני. כבר מלכתחילה היה ברור שממשלה זו לא תוציא את יומה, ואם החזיקה מעמד עד לנאום גנץ, זה נס של ממש. לידתה הייתה בחטא. מפלגה של "תפוס כפי יכולתך", בת 17-16 חכ"ים, מקבלת מספר משרדי ממשלה כמספר הח"כים שלה. בני דרש - ביבי נתן. רצו - קיבלו. כך קיבלנו ממשלה מקרטעת, מנופחת, בקושי מתפקדת, שעיקר עסוקה - שרידותה. תמוה על כן, שגם לאחר נאום האימים של גנץ, הזדרז נתניהו לדבר על הצורך בהמשך השותפות, בקיום הממשלה כפי שהיא, כאילו דבש נטפו שפתיו של ממלא המקום, כאילו לא היפנה אליו את גבו באולם לעיני העולם.
ולכן, על-אף הבעיות הקשות שעל הפרק - אי-אפשר לעצום עיניים ולהמשיך את המשחק. המשבר הבא אורב לממשלה מעבר לפינה. המוקש הפוליטי הבא צפוי להתפוצץ בקרוב. כך או כך, בימים הבאים שני חלקי הממשלה יתעסקו ביתר שאת בחילופי האשמות, בדו-קרב פוליטי חסר מעצורים, בהוצאת הכביסה המלוכלכת לרשות הרבים, בטינוף הדדי. ומה יהיה על העניינים הבוערים באמת? ככל שמאסנו במערכות הבחירות הבזבזניות, אין מנוס מעוד אחת, מכרעת, ובהקדם. בעוד השמאל מתפורר, על הליכוד כמפלגת מרכז-ימין לחדול מהמתקפות על "ימינה" המורחבת, ולהפך. בנט יהיה בכל מקרה השותף הבכיר בממשלה הבאה, שעשויה להיות יותר הומוגנית, יותר יעילה, ו...ימנית.
