אני נהנה מאוד מהעובדה שישיבות והרצאות שלמות עוברות בזום. הן קצרות יותר, ענייניות יותר, ואיך לומר זאת מבלי לפגוע באף אחד- אפשר לעשות גם דברים אחרים במקביל. ככה מצאתי את עצמי עושה חלונות תוך כדי הרצאה על מיצוי הפוטנציאל האישי שלי. ככה גם מצאתי את עצמי מתמודד מול ארון משחקי פאזלים שלם של הבנות שלי, בניסיון למצוא חלקים אבודים בראשה של אלזה, בעוד המרצה עושה איתי דמיון מודרך.
דמיינתי איך השיעור מתקצר והפעם זה דווקא עבד, או יותר נכון לא עבד. משהו בשידור התחיל לגמגם, וזו הייתה סיבה מצוינת לסיים באותו הרגע את השיעור ולעבור לדברים ה-באמת חשובים בחיים - בית הבובות שקיבלנו במתנה לפני שנתיים, ומעסיק אותי עד עצם היום כמו עצם בגרון. גם העובדה שאפשר להימנע מלחיצות ידיים ולהסתפק באגרוף קל פתר לי הרבה בעיות, שלא נדבר על חיבוקים שלא מרצון. חיבוקי ולחיצוני - לא בבית ספרנו.
עברנו את חגי פסח ועברנו חופש גדול מאוד ועברנו את חגי תשרי. עוד מעט סוגרים שנה של קורונה, ונדמה שכאילו הקורונה הייתה כאן תמיד. היא, וחופשות למורים שעובדים קשה. שני דברים שנדמה שהיו כאן מאז ומעולם. איכשהו מנסים להסתדר עם המסכה, ומסכנים אלו שבנוסף למסכה צריכים להרכיב גם משקפי ראיה ולגלות שחורף בשילוב מסיכה זה המון אדים על העדשות, ובהצלחה בנהיגה.
החורף מביא איתו גם שלל שיעולים, ואין שיעול אחד דומה לשיעול חברו, ומי שמשתעל, לא תמיד ימצא את עצמו עם חברים. כמאמר רבותינו "חברים יש רק באגד", ובתנאי שהם לא משתעלים. "אוחיל יום יום אשתעל".
חנוכה הגיע ואיתו בכל שנה היו מגיעים גם סבבי מסיבות החנוכה, שבניגוד למסיבת פורים שכללה רק תלמידים, הרי שחנוכה היה רגעם הגדול של ציבור הגננות. שעה וחצי של הצגת תכלית צוות הגן ושלל תוכניות הלימוד שלו. מופעים באורות וחושך, הפעלות של מפעילות שונות, הקראת ברכות ותודות, וגדודי הורים שמנסים לצלם את הרגע הגדול של הילד או הילדה שלהם כשהם מסתובבים בתור נר שמיני של חנוכה. זה עדיף מלהיות אנטיוכוס. כל זאת ועוד כאשר מוזיקת חנוכה הולמת לי באוזן משל היינו במסיבת טראנס.
היכולת לצלם את הקטנה שלי במופעה הגדול ולשלוח למרתי שתאשר סופית שיש לי יכולות מינימליות מסוימות של אבא, היו תמיד מתנפצות לי על הרגל. זה היה כאשר הקטנה שלי קיפלה חודש שלם של הכנות ואימונים, לתוך בכי בלתי פוסק והיצמדות עיקשת לרגל שלי, תוך כדי שאני שולח מבטים מתנצלים לסביבה ומסביר שזה הכל מהתרגשות. ככה מאבדים חברים וככה יוצאים ממסיבה אבלים וחפויי ראש.
ניסיתי לצלם ילדה אחרת שדווקא די כיכבה במסיבה ולנצל את הפרשי האור והחושך, ובכך להרגיע את מרתי שהנה הקטנה שלה יצאה יותר כמוה ופחות כמוני, אבל זה לא ממש עבד. מסתבר שהיו עוד כמה הורים שבנו על הילדה הזו, שבכלל נראה לי הייתה שייכת למפעילה. היא מבינה איך דברים כאלו עובדים, מה שבהחלט מצדיק את החמישים שקל השתתפות שלנו, לא כולל מתנות וסופגניות. אז העדפתי להפסיק לצלם, ופשוט להתמקד בשולחן של האוכל. אם הקטנה לא כמו אימא שלה, לפחות שתהיה כמו אבא שלה, שזה גם משהו. אם שואלים אותי לפחות.
את שאר המסיבה הייתי מבלה, בניסיון למנוע מהקטנה שלי למרוח את הסופגנייה שלה על השמלה היפה שמרתי הלבישה אותה, ובניסיון למצוא את התמונה שלה על מתנות החנוכה. ילדים במהותם די דומים, ולא פעם רדפו אחריי אימהות שטענו שלקחתי להם את התמונה של הבת. תמיד היו אלו אימהות שהבחינו בדבר, כי אם זה היה תלוי באבא, הוא היה יכול לחזור עם תמונה של נשיא המדינה שהייתה תלויה מעל הכניסה ולהיות בטוח שמדובר בתמונה של הבן שלו ואפילו לטעון שהוא די דומה לו רק בלי חליפה.
אז כמו שאמרתי לא עוד. אין בזה צורך השנה. השנה הילדים יביימו, יככבו ויסתובבו מלשון סביבון ומלשון מסיבה בעצמם. אנחנו ההורים מצדינו נעשה את מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב וזה להפנות אצבע מאשימה לגננת שלא שילבה את הקטנה במסיבה. ולא יעזרו תירוצים כמו - היא לא רצתה לשתף פעולה, או למה בכל המסיבה היא בכלל נמצאת תלויה על הווילון. חסר שבתמונה אחת נמצא את הקטנה שלנו לא מחייכת, והנה עוד סיבה למה לקצץ לה במתנת סוף השנה. ובינתיים, אפילו הקורונה לא מצאה פתרון לאבקת הסוכר על הסופגניות או לעובדה שחנוכה הוא חג שכולו טיגון או במילים אחרות - הלכה הדיאטה והלך החינוך לאוכל בריא. ועד אז נסתפק בסופגניות במילוי ריבה, שוקולד, או סתם סופגנייה ריקה. העיקר שירד בכביסה. חג חנוכה שמח.
