מבזק קצר בערוץ 7 צד את העין. מדובר בציטוט דבריה של תמר זנדברג ממרצ שנאמרו עת השתתפה זו בדיון בוועדת חוץ וביטחון. ואלו הדברים: "למה לתושבים הפלשתינים שההתיישבות שלהם באזור קיימת עשרות ומאות שנים לא מגיעה הסדרה? המדינה הגיעה אליהם וכבשה אותם".
במשפט הקצר הזה שבוודאי נאמר בתום לב (לב ערל וחף מכל רגש יהודי) גלום עולם ומלואו -תפישת השמאל את המציאות ככזו המורכבת מנרטיבים שונים בין עמים שונים שביניהם אין כל הבדל ואת כולם צריכה מדינת ישראל לכבד, רצוי עם העדפה לאלה בעלי הנרטיב המתנגד לקיום המדינה...
ככל שיש כאן העדר יושרה הרי שזה בא לידי ביטוי בכך שזנדברג ושכמותה מתעלמים מההיסטוריה היהודית, מנוכרים למורשת אבות, בועטים בתורה הקדושה ובתנ"ך וחשים חוסר אהדה ואולי אף שנאה למי שדבקים בכל אלה ובראשם יראי השמים שבינינו. כמה "פשוט" - מוחמד, אחמד ופאטמה המוסלמים הינם בעיני השמאל הזה אחים, כמו שמשה, אלקנה ומרים גם הם אחים. אם נרצה לדייק יותר כי אז נאמר שהראשונים (המוסלמים) יותר נחשבים בעיני השמאל הזה, בעיקר אם היהודים הנ"ל הם יראי שמים או מתגוררים רחמנא ליצלן בישו"ב (יהודה שומרון ובנימין). במקרה כזה, למוחמד ופאטמה חשים אנשי השמאל המטורלל חיבה יתרה ואילו לאחיהם ניכור, סלידה ואף שנאה.
הדברים הם מן המפורסמות ואינם צריכים ראיה אלא שבמקרים רבים נחצים כל הגבולות בהתרסה שכולה שנאה וזרות, משל לא היינו מאותו העם. קחו לדוגמה עורכת דין מפורסמת, לאה צמל שמה. זו מתפרנסת מזה שנים הרבה מייצוג רוצחים ערבים שטבחו ביהודים. ממעקב אחריה ניתן להתרשם שאין המדובר בפרנסה בלבד אלא משהו יותר עמוק, הרבה יותר עמוק - אידאולוגיה ממש. כך ייצגה צמל רוצחים ערבים רבים ובעשותה כן הגבירה את תחושת השכול, הכאב והאובדן אצל משפחות החללים.
זו אומנם דוגמה קיצונית אך קיימות דוגמאות רבות מספור ליהודים המשתפים פעולה עם האויב הערבי, מזדהים אתו, נאבקים לקידום האינטרסים שלו ובד בבד מתנכלים למתיישבים יהודים, רודפים אותם, פועלים להרס יישוביהם ועושים לילות כימים על-מנת להציק, לצמצם, לאבד ולהחריב אחיזה של יהודים בארצם.
גיס חמישי
שיתוף הפעולה הזה עם האויב מוכר ולא נדיר. נשים יהודיות מציקות לחיילינו במחסומים, מפגינים יהודים משתתפים בהפגנות נגד גדר ההפרדה, פעמים שהיהודים הם המארגנים את ההפגנות ואף משלמים במזומן לערבים על-מנת שישתתפו בהן. השמאל הרדיקלי יודע גם לייצר פרובוקציות, להעליל עלילות, לגייס לעזרתו את הצבא, את המשטרה, את הפרקליטות, התקשורת והבג"ץ - הכל כנגד היהודים, כנגד אחיזתנו בנחלת אבות וכנגד החיבור הנצחי של עם ישראל לארצו המובטחת.
זכור לי מעמד שתועד ובו נשים יהודיות מהארגון המשוקץ "מחסום ווטש" עומדות ביום חמסין ליד אחד המחסומים. הן הציקו לחיילים כל הזמן, סנטו בהם, ביקרו אותם, היו אף שקיללו ואיחלו איחולים קשים לבנינו העומדים על המשמר. ובאותה המשמרת ממש - חילקו ארטיקים ומשקאות קרים לערבים שעברו במחסום. מה זה אם לא גיס חמישי ארור?
וכולנו מכירים את "שוברים שתיקה" המוציאים דיבתנו בארץ ובעולם, את "שלום עכשיו" העושה יד אחת עם האויב הערבי בפניות מרובות לבג"ץ ובאמצעים נוספים כגון הלשנה, מעקבים, צילום ותיעוד של "פשעי המתנחלים".
אינני בקי בנושא עד כי אוכל להגדיר את כל אלה ולכנותם "ערב רב" למרות ששמעתי התייחסות כזו אל "אחינו" מהשמאל המוטרף הזה. אני בהחלט כן יכול לקבוע שמדובר במצב נפשי... איך אגדיר זאת בעדינות... לא תקין. שהרי כל אדם רוצה להשתייך לקבוצה וזה הבריא בנפשו קרוב ברגיל אצל בני משפחתו, אצל שכניו, בני קהילתו ובני עמו. ואילו כאן אצל אנשי השמאל שתוארו לעיל החיבה היתרה, ההזדהות, החמלה, הפעילות למען הזולת כמו גם התודעה והלבבות - כולם נתונים לאויב המר שבאופן מוצהר מבקש לגרשנו מארצנו.
כשלעצמי מזמן כבר ויתרתי על ניסיון לשכנע את אלה, להחזירם בתשובה, להאיר את עיניהם ולהחזירם לחיק עמנו. לאחר הגירוש והחורבן בצפון השומרון ובגוש-קטיף הבנתי כי כל שעלי לעשות הוא לחזק את המחנה מבפנים. ככל שתהיה בנו יותר אמונה, ככל שנאמין בצדקת הדרך, ככל שנהיה יותר בוטחים, יותר שמחים ויותר נכונים להשקעה ולמסירות נפש - כך נצליח לבצר את החומה הזו של אחים יהודים הנאחזים בקודשי ישראל ובארץ הקודש. ואיש לא יוכל לנו.
מאז אותם ימים קשים בחודש אב התחזקנו והתקדמנו. כיום יש בעם ישראל יותר לומדי תורה מאי פעם, יותר ישיבות, יותר גרעינים תורניים ויותר יהודים המתגוררים בישו"ב. אל לנו להרפות לרגע אלא בעזרת השם להמשיך את התנופה הגדולה. ואיש לא יוכל לנו.
