כילד ב'גן עליזה' ביום הראשון של חג החנוכה היו עיניי נשואות לתקרת הגן, עיניי מעורפלות, צווארי נמתח, לשוני מטיילת על שפתיי חוטמי מתמכר לשולחן הקטן במרכז הגן, ריח מגש הסופגניות הענקיות עם כיפת הריבה האדומה מעליהן ואבקת הסוכר המוגזמת שעוד רגע תכסה את פרצופי הקטן, סחררה אותי.
ואז היה מגיע הרגע שמהות החג כולה התכנסה לתוכו, הניסים והנפלאות, הישועות והנחמות הרומאים ובני מתתיהו הכהן, הפילים ויהודית, כולם התכנסו לתוך הרגע המרגש הזה בו הייתה הגננת מושכת אט אט בדרמטיות, לקול קצב נשימותיהם האחיד של ילדי הגן הנרגשים ואני בתוכם, את החבל העבה הקשור לסביבון הענק, והוא יורד אט אט, עד לקרקע, הילדים ואני בתוכם בשארית התרגשותנו שרים "סביבון סוב סוב סוב", הגננת מוציאה שקית ממתקים והפתעה ועוד אחת ואין מאושרים מאתנו באותה העת.
הגננות סיפרו לנו בקולן המלטף הגורם לעינייך לפעור יותר ויותר, כי נרות חנוכה הם סיפור קורות העם היהודי, האור המגרש את החושך, הטהור המנצח את הטמא, המעטים המביסים את הרבים, הטוב המנצח את הרע. אכלנו סופגניות ושרנו 'באנו חושך לגרש', קיבלנו מעות חנוכה משוקולד ושרנו 'ימי החנוכה', צחקנו עם חנה זלדה, ושרנו 'מי ימלל', וחזרנו על החגיגה המתוקה שהייתה לנו בגן במשך שמונה ימים רק בלי הסביבון הענק שירד מהתקרה, עם סופגניות בצורות וטעמים שונים, מתוק, מלוח, ירקות, אפייה, והמשותף לכולם הוא כד השמן שלא חסר.
הסיפור של חנוכה הוא דוגמה מצוינת לבניית נרטיב, הטמעתו, ההתחברות אליו, השייכות למשהו גדול, עוצמתי. היותו של עם ישראל בעל תפקיד בינלאומי, קוסמופוליטי, אור לגויים, מתקן עולם, מתכתב היטב עם החג הזה, חג הרבות טוב, הפצת טוב, חג שכולו טוב בין בני האדם, אומות.
בימים ההם בזמן הזה, סיפור שרשרת הדורות של העם היהודי מיום עמדו על בימת ההיסטוריה, הוא סיפור של גבורה, גבורה בשדה הקרב כמו גבורה בשדה המדע, גבורה בשדה הרוח, גבורה בשדה המוסר והצדק, גבורה בשדה הקידמה, גבורה בשדה החמלה והחסד, גבורה.
גם בימי הסופה והסער, החושך והצלמוות האירו נרות העם היהודי את הפינות ששמרו על צלם האדם, על כבוד האדם, סיפורי הגבורה בימים בהם האדם איבד צלמו, כבודו, זכותו, הם המשך הרציפות מהגבורה של המכבים מהימים ההם. הנרטיב היהודי ההיסטורי מתכתב עם המסע היהודי הארוך בתחנות ההיסטוריה של הימים ההם והזמן הזה.
הסופגניות והסביבון הגדול עם ההפתעות, השירים מ'הנרות הללו' דרך 'מעוז צור' ועד ל'נרותיי הזעירים', מעות חנוכה, הביחד המשפחתי, הכתר מהנייר הצבעוני על הראש ממנו צומחת קרן של נר, זהו הסיפור היהודי שלנו, זהו הסיפור הייחודי שלנו, זהו סיפור מעצב בפשטותו בשטחיותו על-אף עומק העומקים הטמון בו. האורות ההם מאירים גם בימנו אנו, יש ולעיתים שלהבת אורם כמעט כבויה, זוהרם מתעמעם, האור הגדול של אז מבליח ומאיר כזרקור, כמסמן דרך, כפנסאי, האור הזה לא יכבה לעולם, כל זמן שהביחד היהודי יצוק לתוכו שמן של אהבה, שמן של גבורה, שמן של שייכות הנמשך מהימים ההם לזמן הזה.
