ושוב נשמעים אצלנו פעמי הבחירות, בפעם הרביעית בתוך שנתיים. אנחנו אמורים לבחור רשימה סגורה (מפלגה) מבין רשימות המועמדים וכמובן, עיקר ההחלטה במי לבחור היא לפי מי שעומד בראש הרשימה, וכאן יש הפעם היצף של מועמדים. אין טעם ואין גם צורך להסביר כאן את הרקע לבחירות, ננסה רק לפרוש כאן את השיקולים של הבוחר הפרטי, כי הרי עם כל הכבוד לבחירות הפוליטיות, החיים שלנו מורכבים מבחירות יומיומיות ולא רק מאלה הפוליטיות. פרשת השבוע נפתחת בפסוק (בראשית לז): [א] וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן. רש"י מסביר את המלה וישב: ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. אחרי הסיפור של דינה בשכם, קיווה לנוח קצת.
בפסוקים הבאים מובא הרקע לסיפור הקשה של האחים עם יוסף: [ב] אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם. [ג] וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו... תופעה כזאת עשויה לקרות בכל משפחה, רק שכאן האבא לא הסתיר כלל את העדפתו. והתוצאה: [ד] וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו--וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. היו פה שתי בחירות של יעקב, לשבת בשלווה ולהפגין העדפה ליוסף, בכך נפתח תהליך שהוביל לתוצאה הקשה של מכירת יוסף עם כל ההמשך הידוע. הרצון לשבת בשלווה הוא טבעי לאדם, אבל כמו שכתבנו בשבוע שעבר החיים מורכבים מסדרה בלתי נגמרת של מאבקים.
מה שנראה כמו טעות של יעקב אבינו נועד להורות לנו את הדרך הנכונה לחיים בעולם הזה, לא להיתפס לאשליה שכבר הגענו לגאולה, לשלווה המיוחלת, אלא להיות דרוכים ומוכנים תמיד למאבק הבא. יותר מזה, עלינו ליזום בעצמנו מהלכים של התקדמות שלעתים קרובות כרוכים במאבקים לא פשוטים. ואין הכוונה למאבקים מול כוחות חיצוניים, אלא למאבקים שאדם מנהל עם עצמו, בנפשו פנימה.
ואדרבה, יש סברה לומר כי בכך נחסוך מעצמנו מאבקים לא מתוכננים ואף בלתי רצויים שינחתו עלינו. מן הסתם יעקב אבינו זיהה את המתח שנוצר אצל בניו סביב יוסף אבל נמנע מהתערבות כי "ביקש לישב בשלווה" כנראה חשב שיתבגרו וזה יעבור להם, אבל לא זה מה שקרה.
אז איך בוחרים?
כולנו בוחרים ביום יום ולפעמים מתברר שהבחירה הייתה שגויה. לא תמיד אנחנו יודעים להצביע על הנקודה בה שגינו, אבל מבט כן על התוצאות מחייב את המסקנה שאכן הייתה שגיאה. כי כדי לבחור נכון חייבים לנטרל את כל רעשי הרקע, את כל ההשפעות הצדדיות כולל אלה הנסמכות על נטיות אישיות. זה לא פשוט, בטח לא במישור האישי, אבל זה עשוי להיות קל יותר במישור הלאומי ואפילו במישור הפוליטי. נביא לדוגמה מעשה שהיה: לפני לא מעט שנים, במהלך שירות מילואים התפתח ויכוח בין החבר'ה אם חשוב או לא חשוב שהפרט ישמור את מסורת ישראל. אחרי שלא הצליחו לנסח טיעונים משכנעים ביקשו ממני לסייע. אמרתי שאיני אוהב ויכוחים ונמנע מלהשתתף בהם.
עם זאת הצעתי שכל אחד יענה לעצמו על שאלה אחת, האם חשוב או לא חשוב שימשיך להתקיים עם ישראל. אם התשובה חיובית, מה אני עושה לטובת העניין, כיצד אבטיח שגם ילדי ונכדי יגדירו עצמם כיהודים ויימנעו מהתבוללות. זהו הפרט החשוב, כל היתר נגזר ממנו. ועם כל השוני והמרחק, במישור הפוליטי זה די דומה, צריכים להקשיב לפוליטיקאי עצמו, לא לסובבים אותו. כי הפוליטיקאים משווקים את עצמם באריזה נוצצת שעוצבה על-ידי מומחים ליחסי ציבור ובקלות אפשר להתבלבל. כדי לבחור נכון חייבים לנטרל את הרעשים האלה. וזה נכון גם בכיוון ההפוך, בהשמצות של פוליטיקאים; גם מאלה, בעיקר מאלה חובה להתעלם בדרך לבחירה נכונה.
אז כעת יש לנו ריבוי מועמדים למשרת ראש הממשלה ואני מודה כי מהקשבה למועמדים החדשים עצמם, תוך התעלמות מריבוי המלים שנאמרות ונכתבות עליהם בתקשורת, הם הצליחו לשכנע אותי כי אין לתת בהם אמון. ולפעמים די במשפט אחד כדי לשכנע בכך. כמו אותו ראש ממשלה שעקר את היהודים מגוש-קטיף, במלחמת לבנון הראשונה שמעתי אותו מדבר על כך שהוא הולך לעשות סדר חדש בלבנון וזה הספיק לי כדי לקבוע ולהזהיר שאם יהיה ראש ממשלה הוא יסכן את עצם קיומה של המדינה. כרגע, כל עוד נאלצים לבחור בפוליטיקאים, נראה לי שהיחיד הראוי לאמוני מבין כל המועמדים הוא ראש הממשלה הנוכחי. אבל זה כמובן זמני, כי מצפים למשיח שיבוא ויגאל אותנו סוף-סוף.
