את הפרק הראשון של הסדרה "לבנון", בערוץ 1, ראיתי בשני חלקים. אבל אחרי שראיתי בלילה כל חלק, היו לי סיוטים איומים. הסדרה היא ממש מצוינת, וכל כך אקטואלית וקרובה אל המציאות שלנו. בנוסף, אני מתחבר אליה, כי אני זוכר היטב את כל התקופה שהסדרה מדברת עליה. את כל ההיסטוריה הזאת, שהיא בעצם ההיסטוריה של תנועות הטרור הפלשתיניות הארורות. אבל החלטתי לא לראות אותה יותר.
דבר כזה לא קרה לי אפילו כשראיתי סרטונים בערב יום השואה, או כשראיתי סרטונים על מלחמת העולם השנייה או על סטלין ומעלליו. יש במציאות הזאת, של לבנון, משהו אכזרי ונורא, משהו שבא הישר מהגיהינום. אז אני נאלץ להגיד שלום ללבנון, בדיוק כמו שצה"ל אמר ויצא מלבנון. אני את הסדרה לא ממשיך לראות. מסיבות אישיות ואנוכיות בהחלט...
ובשולי הדברים, כמה טוב שזאת עת לשלום, עם כל מני מדינות ערב. שלא לדבר על השלום עם מצרים. שלום, שהוא כמובן, בערבון מוגבל ולא מלווה בחברות בין שני העמים. שכן המצרים שונאים אותנו. אבל בכל זאת, יכולתי להתנחם כשראיתי בחדשות ששי, את הסרט על גיבור מלחמת יום כיפור, משה לוי, המיליארדר האגדי. את הקטע, כשנפגש עם סאדאת בתקופת שיחות השלום עם מצרים. סאדאת שאל אותו כמה חיילים מצרים הוא הרג במלחמה ועל זה ענה לוי: שלוש פעמים נכנסתי למצרים, כדי להילחם, אבל הפעם באתי למצרים כדי לדאוג שהבן שלי לא יצטרך לעשות זאת. וסאדאת שענה לו (כמה מרגש): אני מבטיח לך שלא נילחם יותר בישראל...
שלום עם לבנון לא יהיה בקרוב, אבל אולי אולי אפשר לשמוע את פעמי השלום. כל זאת יחד עם ההתנערות של מדינות רבות, מהמאבק של הפלשתינים לעצמאות בישראל. לא שאני חושב שלא מגיע להם, אבל הדרך שהם עושים זאת (וכנראה גם לא יכולים אחרת) היא גרועה בדיוק כמו שנהגו בלבנון. החבר הטוב של ערפאת ושל כל מובילי הטרור נגד ישראל, אסד, הוכיח לעולם עם מי יש לנו באמת עסק פה, בישראל. כולם הבינו שלמאבק הפלשתיני אין טעם, כי אין שם שום היגיון ושכל ישר, אלא רק פנאטיות, תאוות נקם ופנטזיות חסרות בסיס.
