בחשיפה של מידע הנוגע לפעולות חשאיות, ישנם כמעט תמיד ארבעה משתנים מרכזיים המקנים לפרסום את אופיו וחשיבותו; שהרי עצם התרחשות האירוע, במיוחד כאשר מדובר בחיסול או פיגוע פיסי אחר גלוי לעין, אינה זקוקה לפרסום; היא מדברת בעד עצמה. משתנים אלה הם: מי ביצע - למי היו עניין ויכולת, מה הניע את הביצוע בעיתוי הנתון, מה הניע את הפרסום, מה משמעות התוכן - מה שיש בו ומה שאין.
ביצוע פעולת חיסול מעין זו מכוונת בראש וראשונה נגד מי שנפגע וידוע שהוא גורם עוין, (כפי שראינו כשבועיים מאוחר יותר גם בחיסול מדען הגרעין האירני הבכיר פח'-ריזאדה). גורמים אלה נבחרים כיעד, כאשר יוזם הפיגוע מכוון לשלוש מטרות לפחות: סיכול הסיכון התמידי הקיים בפעילותו של האובייקט; הרתעת גורמי סיכון אחרים ושולחיהם והעברתם ממוד עבודה של יוזמה למוד של מגננה, שפוגע בכושרם לפעול; קידום האופציה לסיכול מטרות עוינות, בסדר העדיפות והשכיחות של פעולות היוזם נגד היריב. במובן מסוים, זו אסקלציה של המאבק ובמובנים אחרים זהו שינוי מדיניות, המעלה את בנק המטרות מהכוחות המבצעים אל שולחיהם ומנהיגיהם.
בתנאים מסוימים החיסול מהווה הפגנת יכולות ושליטה במרחב הנחשב כשייך ליריב, ובמקביל הוא עשוי להצביע על שיתוף-פעולה ממשי ומסודר עם גורמים נוספים בתוך או מחוץ לשטחי השליטה המובהקים שלו. למערכות משולבות של שיתופי פעולה מבצעיים נלוות משמעויות המרחיבות את היכולת ואת העוצמה הכוללת ויש בכך גם אזהרה כפולה: א. על קיום היכולת. ב. על נכונות להפעילה. בתנאים מסוימים התקיפה מהווה הפגנת יכולת, שתפקידה לשרת ולקדם אינטרסים נוספים, מלבד עצם הסיכול.
לא כל מערכת השיקולים הזו חשופה לכל מי שנמצא במערכות הצד המוציא לפועל את החיסול, ואין בכך כל פסול; ההפך הוא הנכון. החיסיון טוב וראוי כאשר הוא משרת את מטרותיו, וחשיפתו טובה ונכונה כאשר היא מתבצעת בעיתוי הרצוי ומשרת את כוונת מי שהחליט על כך. לעיתים הסיבה החשובה ביותר לביצוע המעשה, היא זו שנותרת חסויה גם אחריו ואילו זהות המבצעים איננה הסוד העיקרי באירוע.
החלטות הכוללות שיקולים משולבים מתחומי עשייה שונים ומגוונים, הם למעשה פריווילגיה בלעדית של בעלי הסמכות הגבוהה ביותר במדינה להפעיל ולנהל משימות בעלות השלכה משולבת או רמות סיכון מורכבת. כאשר מערכת השיקולים כוללת נושאים אחדים בדרגת סודיות גבוהה, אין הכרח שיוגדל מספר שותפי הסוד, רק בשל שיקולי אגו או יוקרה. ריבוי שותפי סוד, הוא איום תמידי לחשיפה בגלל טעות או כוונת מכוון שלילית, וכבר ראינו תופעות כאלה מספר רב של פעמים במערכות הביטחון שלנו בעשור האחרון וגם לפניו.
כל רשות מבצעת חייבת להיות מבוקרת ע"י רשויות מתאימות אחרות במדינה, אם אלה רשויות פרלמנטריות ובין אם רשויות בקורת או שיפוט. חובת הדיווח של הרשויות המחליטות לרשויות המפקחות עליהן, חייבת להיות מעוגנת בחוק, ואלה חייבות להיות חשופות להחלטות בזמן רלוונטי ליכולתן לאשר או לערער על ההחלטות. כאמור, כאן נעדרים שיקולי אגו או יוקרה, ובמקומם באים שיקולי ניהול בסיסיים של מערכות ציבוריות רגישות, שכשל בהן עשוי להיות הרה-אסון. האמת ניתנת להיאמר שככל שגדל הספק בכוונת מבקשי השיתוף לגבי המניע האמיתי לבקשתן, קטן התוקף המוסרי של הבקשה. (בנדון זה, מקרה רכש הצוללות וספינות השטח החדשות של צה"ל, הוא דוגמה קלאסית לדרישה חסרת תוקף, הן לפני מעשה ועוד יותר בדיעבד).
כאשר גורם ממלכתי בכיר מקבל החלטה על ביצוע פעולה חשאית, שכלולה בה גם כוונה לפרסם פרטים עליה לאחר ביצועה, עליו לברר מראש עם הגורם המבצע שהמעשה ופרסומו המתוכנן לא יחשפו ולא יחבלו ביכולות טכניות, מתודיות או אופרטיביות, שישללו מהגורם המבצע כישורי-יסוד חשובים. כל תכנון משימה טוב, כולל גם שאלות ממין זה ואת התשובות להן כחלק מתכנון המשימה, במיוחד בעידן התקשורת "הפראית" בו אנו נמצאים כיום. בסמכותו עדיין להחליט בניגוד להמלצה המוגשת לו, אבל מתוך הבנת השלכות המעשה במלואן, כשהוא נושא באחריות לתוצאות. לטעמי, אישור פעולה שבה קיימים סיכונים ממין זה, מחייב שהאישור הניתן יכלול במפורש התייחסות להסתייגויות גורמי הביצוע, והצהרת המחליט שהחלטתו התקבלה מתוך לקיחה בחשבון של הסתייגויות אלה... (מינהל תקין קלאסי).
כשם שראוי שיתקיים תיחום ברור בין גורמי הממשל הראשיים במדינה - מחוקק, מבצע ושופט - ראוי שתתקיים הבחנה ברורה בין גורמי החלטה בדרג מקבלי-החלטות העליון (נבחרים) וסמכויותיהם לגורמי ביצוע ו"זכויות הווטו" שלהם. שכן, הירארכיה פרושה: הבחנה ברורה בין ממונים לכפיפים ותיחום חד-ערכי של המותר והאסור לכל אחד מהם כלפי זולתו.
