מחר, יום ששי, יחול היום השמיני והאחרון של חג החנוכה. אני חוזר היום ומספר על אירוע הקשור לחג החנוכה, עליו כתבתי לפני 5 שנים. אני מוצא צורך לחזור עליו, בשל החשיבות שאני מייחס לו. וזהו הסיפור:
חג החנוכה בימים שלפני מלחמת יום הכיפורים. אני נמצא בבית הספר לפיקוד ומטה (פו"מ). מפקד בית הספר הוא תא"ל (לימים אלוף) קלמן מגן. אחרי ארוחת ערב חגיגית כל החניכים והמדריכים מתכנסים באולם הגדול לשמוע הרצאה של הרב גורן על החג. הוא היה, למי שלא יודע או זוכר, הרב הראשי (בדרגת אלוף) של צה"ל במשך שנים ארוכות; הרב הראשי של תל אביב, ועמד להיות הרב הראשי של ישראל. נחשב אז, עם זקנו הגדול השחור, לדמות מיתולוגית, "חצי אלוהים". קלמן מגן אמר כמה דברי פתיחה והרב קם לדבר.
"אתם יודעים", הוא פתח, "שחג החנוכה הוא הארוך בחגי ישראל, שמונה ימים. יותר ביום אחד מאשר חג הפסח, חג החרות שלנו, החג המכונן של העם היהודי. אז אני שואל אתכם הקצינים: מדוע? מדוע קבעו חכמינו שזה יהיה החג הארוך ביותר במשך הזמן שלו, שמונה ימים"? דממה באולם. ובחוץ גשם סוחף, והטיפות הכבדות הולמות בגג הפח של האולם בימים ההם. אף יד לא התרוממה להשיב. קלמן מגן התרומם ממקום מושבו וסימן בידו כאומר: "קדימה, תנו תשובה"!. ואז נשמע מקצה האולם קול חלש: "זה בגלל כד השמן שהספיק לשמונה ימים". רחש עבר באולם הרב חייך ואמר: "אתם עומדים להיות קצינים בכירים ומאמינים לשטויות האלו של כד השמן? אז בואו ותשמעו את דעתי. הסתקרנתי והטיתי את אוזני. הרב הרצה לנו למעלה מחצי שעה. תמצית דבריו הייתה זאת:
חמישה בנים היו למתיתיהו הכהן: שמעון, יהודה, אלעזר, יוחנן ויונתן. כולם נהרגו: בשדה הקרב, או נרצחו. האחד נפל, והשני בא תחתיו, וזה נפל והשלישי בא תחתיו, עד האחרון שבהם, שמעון. לרגע אחד הם לא התייאשו, לרגע אחד הם לא שאלו 'מה יהיה'? הם נקלעו למצבים לכאורה חסרי תקווה, נאלצו פעמים להימלט, אך לא ויתרו, לא חשבו להרים ידיים. כאלו היו חמשת האחים. כאות וסמל לנחישות שלהם, לאורך הנשימה שלהם, לכוח העמידה שלהם, לסבלנות אין קץ שלהם, להתמדה שלהם בלחימה ובמאבק על חרותו של העם היהודי- החליטו חכמינו לציין זאת ביום חג אחד יותר מאשר חג החרות.
התמונה הזאת של חניכי פו"מ הדחוסים באולם (וכמה מהם נהרגו אח"כ במלחמת יום הכיפורים) ודברי הרב גורן, נשארו חקוקים בזיכרוני כאילו היו אתמול. ברור שישנן פרשנויות שונות לפשר שמונת הימים של חג החנוכה והיותו הארוך בחגי ישראל, ונהיר לי, שכמו תמיד אצל היהודים, ימצאו כאלו שיתחילו לבקר את דברי הרב. הפרשנות שלו כבשה את ליבי. התובנה העיקרית שהפקתי ממנה הייתה שהלחימה על שמירת החרות קשה יותר, וחשובה יותר, מעצם השגתה; הכלים המרכזיים לכך הם מנהיגות מובילה, נחישות ואמונה בצדקת הדרך.
לפני חמש שנים היינו בעיצומה של מתקפת הסכינים והדריסות, ורבים שאלו "מה יהיה"? שוכחים שעברנו כבר אוטובוסים מתפוצצים בלב המדינה והתגברנו. והיום, אין סכינים ואין אוטובוסים מתפוצצים, אך יש יד איש ברעהו, מגיפה, משבר פוליטי וחברתי קשים, זעקות נגד היעדר מנהיגות ובכי על התפוררות המדינה. ראינו כבר ימים חברתיים קשים. יהיו שיגידו שעכשיו אלו הקשים ביותר. אם כך בוודאי שראוי לנו לזכור את חמשת האחים גיבורי הנחישות והאמונה בצדקת דרכם.
