יוצאים מחג החנוכה שעניינו הפיכת החושך לאור הישר לפרשת מקץ שעליה מובא במדרש (רבה) הפסוק (איוב כח, ג): קֵץ שָׁם לַחשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת. ממשיך המדרש ומסביר: זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה; ומאי טעם קץ שם לחושך? שכל זמן שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם דכתיב, אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת, נעקר יצר הרע מן העולם אין אופל וצלמות בעולם. מה קשור יצר הרע לחושך השורר בעולם ועד כדי אֹפֶל וְצַלְמָוֶת? בהמשך קושר המדרש את התוכן של הפסוק הזה ישירות לחיי יוסף במצרים: נתן (הקב"ה) ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום. ואמנם מסיפורי התורה על קורותיו של יוסף אפשר להסיק שהוא היה מודע לגמרי להשגחה האלוקית.
הוא אומר את הדברים בפירוש בסוף הפרשה הקודמת כהקדמה לפתרון החלומות בבית הסוהר: הֲלוֹא לֵאלֹקִים פִּתְרֹנִים... ודבר דומה הוא אומר לפרעה שאמר: ...וַאֲנִי, שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר, תִּשְׁמַע חֲלוֹם, לִפְתֹּר אֹתוֹ. יוסף הגיב (בראשית מא): [טז] וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי: אֱלֹקִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה. לא אני פותר, אני רק צינור להעביר לך את הפתרון מלמעלה. אלא ששתי דוגמאות אלו אינן עונות על השאלה כיצד התייחס יוסף להשגחה העליונה ביחס לעצמו, האם גם בכל מה שעבר עליו הוא ראה את אותה השגחה? על פניו ברור שכן, אחרת אי-אפשר להבין איך לא נשבר מכל התלאות שעבר. אבל זה רק היסק, לא אמירה מפורשת של יוסף ביחס לעצמו. עד שנולדים לו ילדים.
ההסבר שנתן יוסף לשמות של ילדיו מלמד שאכן היה מודע היטב להשגחה העליונה שמלווה אותו באופן אישי, לא רק ליווי כללי כמו שיש מי שטועה לחשוב: [נא] וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם הַבְּכוֹר, מְנַשֶּׁה: כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹקִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי, וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי. [נב] וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי, קָרָא אֶפְרָיִם: כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹקִים, בְּאֶרֶץ עָנְיִי. המפרשים אומרים כי נַשַּׁנִי זה לשון שכחה, כמו הביטוי 'תהום הנשיה'. כלומר בשם של בנו בכורו הוא מודה לה' על שהשכיח ממנו את כל התלאות ואפילו את בית אביו. בשם של בנו השני הוא מבטא הודאה על היחלצותו הפלאית מבית הסוהר והגעתו למעמד הכי בכיר בממשל המצרי. ומה כל כך טוב בשכחת בית אבא? אדרבה, היינו מצפים לכאורה שיתרפק על זכרון בית אבא וכמה שיותר.
שהמחר יהיה טוב מהיום
אלא שיוסף ידע כי הסתכלות על העבר, בין לחיוב ובין להפך, תבלום את סיכוייו להתקדם לעתיד טוב יותר. לכן הוא מודה לה' על שעזר לו להתגבר על זכרונותיו משני הסוגים כי זה מה שאיפשר לו להתמקד בהווה ולהצליח בכל מעשיו. בכל מאודו הוא חי את ההשגחה הפרטית והיה ברור לו כי הגם שאמנם כעת חשוך לי מאוד, אבל ה' איתי גם בחושך. ואדרבה, בכל הזדמנות שנקרתה לו הוא בחר להרבות אור וטוב לסובבים אותו, גם אם לעצמו הוא לכאורה לא יכול היה לעזור. מסיפור חייו של יוסף מסיק המדרש שציטטנו לעיל תובנה כללית לימי הגלות החשוכים, שכאשר מגיע הזמן הקב"ה מדליק לנו את אור הגאולה ושום דבר בעולם לא יכול לעכב.
אבל עוד תובנה עולה מהמדרש הזה והיא חשובה במיוחד לנו כאן ועכשיו; והיא שכאשר אנחנו רואים חושך זה כי היצר הרע שולט בחוש הראיה שלנו, הוא מניע אותנו להסתכל לאחור במקום לפנים, להתרפק על העבר הנפלא (שהוא דמיוני) או להתבוסס בזכרונות שליליים (שגם הם דמיוניים). בשני המקרים זה מונע מאיתנו לחיות את המציאות העכשווית כפי שהיא ולמצוא דרכים להרבות אור וטוב בעולם. התוצאה מהדמיונות אודות העבר היא טיפוח דמיונות חלופיים על-אודות עתיד זוהר שיגיע אם רק נחליף את ראש הממשלה, נעשה שלום עם הפלשתינים, ניצור שוויון לכולם, נתחסן נגד הקורונה וכו' וכו', כל אחד ודמיונותיו שהן בעצם הזיותיו.
אולי יש מי שיטענו הרי המדרש עצמו אומר שהקב"ה הוא שישים קץ לחושך, אז מה כבר בידינו לעשות? עלינו להמתין בסבלנות או בחוסר סבלנות שיעשה זאת. אלא שחיי יוסף מלמדים את ההפך, שהרי המפנה בחייו התחיל בכך שניסה לעזור לאסירים הנכבדים שהיו איתו בבית הסוהר (פרק מ): ...וַיַּרְא אֹתָם, וְהִנָּם זֹעֲפִים. [ז] וַיִּשְׁאַל אֶת-סְרִיסֵי פַרְעֹה, אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו--לֵאמֹר: מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים, הַיּוֹם. מהניסיון הזה להיטיב לזולת בעת שהוא עצמו אסיר ללא הגבלת זמן, מצוי לכאורה בחושך מוחלט, התחיל התהליך שהביא לשיחרורו וכו'. וזה הלקח האמיתי עבורנו, לא להתמכר לחושך אלא לחפש היכן אפשר להאיר, ולהאיר. זה נקרא לפעול שהמחר יהיה יותר טוב מהיום.
ורק עוד הערה אחת: יש כאלה שנלחמים בעוצמה מול מה שהם מגדירים "חושך". אלא שכבר ידועה ומפורסמת האימרה החסידית: "חושך לא מגרשים במקלות אלא בהדלקת אור".
