|
חודשים רבים ידוע, שהפתרון האמיתי היחיד לקורונה יהיה חיסון. חודשים רבים ידוע, ששורה של חיסונים נמצאים בפיתוח ושהתהליך מתקדם במהירות שיא. חודשים רבים ידוע, שכאשר יהיה חיסון – לא ייוצרו בבת אחת כל הכמויות הדרושות אפילו למדינה קטנה כמו ישראל. חודשים רבים ידוע, שרמת הסיכון לתחלואה בקורונה ולתמותה ממנה משתנה בהתאם לגיל, למין ולתפקיד. בקיצור: חודשים רבים ידוע, שיש צורך בתכנון מדוקדק של מתן החיסונים – מי ראשון ומי שני, מהו הסדר הפרטני בתוך כל קבוצה, היכן לתת אותם, כיצד לקבוע תורים, מה לעשות כדי להימנע מהפיכת מוקדי החיסונים למוקדי תחלואה.
מה עשתה ישראל עם כל הידע הזה? כלום ושום דבר. בארה"ב ישבה על המדוכה קבוצה של מומחים מובילים במשך חודשים, והוציאה מתחת ידיה המלצות לפרטי-פרטים. אבל מה מבין הראש הגויי הזה; הראש היהודי כבר ימציא פטנט שייתר את כל עבודת ההכנה המעצבנת הזאת. וליתר דיוק: הראש הישראלי, כי אם הראש היהודי היה מנהל את מדינת ישראל (ולא נשאר במגזר העסקי), מצבנו היה הרבה יותר טוב.
כך קיבלנו שר בריאות – או שמא: שר בורות – המבטיח שבתוך כמה חודשים כל ישראלי יוכל להתחסן כרצונו. כך קיבלנו נייר עמדה בנוגע לסדר החיסונים ארבעה ימים בלבד לפני המועד להתחלתם. כך קיבלנו מוקד של קופת חולים מכבי לקביעת תורים, הקורס בתוך שעתיים. וכך נקבל ברדק שעלול לעלות בחיי אדם, כי הרי כולנו יודעים כיצד בדיוק ייראו מתחמי החיסונים וכמה סדר ושלווה ישררו בהם בעיצומה של מגיפה. למה? כי אנחנו ישראלים. ה' ישמור. הוא כנראה התקווה היחידה שלנו, וכפי שהציע מישהו לאחרונה לתקן את התפילה לשלום המדינה: "הגן עליה מראשיה, משריה ומיועציה".
|
|
אני באמת לא מבין מה רוצים מרשות שדות התעופה, הנהלת נמל התעופה בן-גוריון ו משרד התחבורה. מי יכול היה לצפות שאלפי ישראלים יסתערו על הטרמינל, כך שלא ניתן יהיה לשמור אפילו על ריחוקון חברתי, שהתורים לבידוק הביטחוני יימשכו שעתיים ושהמערכת לא תעמוד בנטל? איך אפשר לדעת כזה דבר מראש? מה, יש לוח טיסות? מה, יודעים כמה נוסעים יש בכל טיסה? מה פתאום, זה כוח עליון במהירות הסילון.
ועכשיו ברצינות. הברדק ששרר השבוע בנתב"ג היה סימן מובהק מאין כמותו לתרבות ה"סמוך, יהיה בסדר" שלנו. העומס לא אמור היה להפתיע איש, ולו רק מן הסיבה הפשוטה והידועה לכל ילד: לטיסות צריך לקנות כרטיסים מראש ולוח היציאות שלהן נקבע מראש אף הוא. אני לא יודע מי אחראי למחדל שראינו השבוע, אבל ברור לי שמדובר באדם שחייב היה לעוף לא בתוך 24 שעות אלא בתוך 24 דקות – משום שהוא צריך להיות או אידיוט מושלם או חסר כל התאמה לתפקידו. אלא שאיש לא יפטר אותו, כי אצלנו אין אחריות. חוץ מזה, אם הוא יפוטר – זו תהיה אכיפה בררנית לעילא: למה דווקא הוא, מכל הברדקיסטים ה"מנהלים" את חיינו?
עוד הערה על נתב"ג והקורונה. למרות שהשדה פתוח לטיסות, תחנת הרכבת שלו עדיין סגורה. זה אומר, שצריך להגיע ולחזור בתחבורה פרטית או במונית יקרות ומזהמות – במקום בתחבורה ציבורית זולה ונקייה. העובדה שהן נתב"ג והן הרכבת מצויים באחריות משרד התחבורה, לא גרמה לאיש במשרד הזה לחשוב על הצורך בסנכרון שלהם. ו מירי רגב היא האדם האחרון שאפשר לצפות ממנו לחשיבה רוחבית, או בעצם – לחשיבה בכלל.
|
|
|
שנה, אולי שנתיים [גרשון אלינסון, פלאש 90]
|
|
|
|
|
| החינוך הוא המפתח שאין בלתו לסגירת פערים חברתיים וכלכליים, והוא הנשק שאין בלתו לשמירת יתרוננו האיכותי הגובר על היתרון הכמותי של אויבינו. כאשר זמן כה רב יורד לטמיון, המשמעות היא גם העדר ידע וערכים חיוניים, וגם אובדן של מיומנויות למידה קריטיות | |
|
|
|
ברור לחלוטין שלא ניתן לתכנן לטווח הארוך את הלימודים בזמן הקורונה, ואפילו הטווח הקצר הוא משימה קשה. הנגיף הארור הזה מהתל בכולנו, וגם באירופה נאלצות יותר ויותר מדינות לסגור את בתי הספר למרות הכוונה המוצהרת להשאיר אותם פתוחים לאורך החורף. אבל זה לא אומר שמערכת החינוך צריכה להיות מבורדקת כפי שהיא כעת. משרד הבריאות אומר א', משרד החינוך מצהיר ב', ראש ה ממשלה מחליט ג', הרשות המקומית מודיעה ד' ובית הספר עושה ה'. תלמיד שמצליח להבין מה הוא לומד, מתי, היכן ועם מי – מגיעה לו בגרות במתמטיקה בלי שום בחינה נוספת.
הפשע הגדול עוד יותר בתחום החינוך הוא העדר כל תכנון להתמודדות עם השלכות הקורונה כאשר המגיפה תסתיים. תלמידי ישראל איבדו לכל הפחות שנת לימודים אחת, וייתכן שאפילו שתיים. זהו אסון בקנה מידה לאומי וההיבט החמור ביותר של הקורונה לטווח ארוך. החינוך הוא המפתח שאין בלתו לסגירת פערים חברתיים וכלכליים, והוא הנשק שאין בלתו לשמירת יתרוננו האיכותי הגובר על היתרון הכמותי של אויבינו. כאשר זמן כה רב יורד לטמיון, המשמעות היא גם העדר ידע וערכים חיוניים, וגם אובדן של מיומנויות למידה קריטיות.
אם לא היינו כל כך מבולגנים, משרד החינוך היה עמל כעת ימים ולילות על תוכנית רב-שנתית למזעור הנזקים. צריך לקבוע אלו תכנים ייגרעו בשנים הבאות ואלו תכנים יישמרו, צריך לקצר חופשות ולהאריך ימים, צריך לקבוע את מתכונת בחינות הבגרות, צריך אולי לדבר עם צה"ל על מועדי גיוס. כל מי שנמצא היום במערכת החינוך – 1.5 מיליון ילדים ונערים – יושפע מן הקורונה לכל אורך שנותיו בה. ההשפעה על המדינה תהיה לשנים רבות, אולי בלתי הפיכה. ומה מכל זה נעשה? סליחה שאני חוזר על עצמי: כלום ושום דבר.
|
|
|
האחראים הראשיים [יונתן זינדל, פלאש 90]
|
|
|
|
|
| בסוף חודש נובמבר עמד הגרעון על 151.3 מיליארד שקל, שהם 11.1% מן התוצר – ועד סוף הקורונה המספרים יהיו עוד יותר גרועים. יהיו עוד מגבלות, יהיה עוד סיוע ובשנה הבאה תצטרך המדינה להחזיר הרבה כסף לעוסקים ששילמו השנה מקדמות מס וידווחו על הפסדים או צניחה ברווחים. זהו מצב חסר תקדים בחומרתו | |
|
|
|
גם המשק הישראלי יושפע מן הקורונה למשך שנים על גבי שנים. ההתאוששות בעולם מן המשבר הפיננסי של 2008 נמשכה קרוב לעשור, והמשבר של הקורונה הוא חמור בהרבה. ממשלות – כולל ממשלת ישראל – הזרימו סכומי עתק לכלכלותיהן, ובצדק רב; וזה במקביל לצניחה בתפוקה וברווחים במגזר העסקי, המתורגמת מיידית לצניחה בהכנסות ממיסים של המדינה והרשויות המקומיות. המצב שלנו חמור עוד יותר, כי אנחנו כלכלת מוטת ייצוא – והשווקים העיקריים שלנו (ארה"ב ואירופה) נפגעו מן הקורונה בצורה קשה במיוחד.
כל זה אומר, שאפילו אם המשק הישראלי יחזור בתוך שנתיים-שלוש למצבו ערב הקורונה – וזה בכלל לא בטוח – יהיה צורך לממן לאורך הרבה מאוד שנים את סיוע החירום ואת ההוצאות האחרות שגרמה הקורונה, ולצמצם את הגירעון העצום שנוצר בתקציב המדינה. יש שלוש דרכים לעשות זאת: ליטול הלוואות בארץ ובחו"ל, להעלות מיסים ולקצץ את ההוצאות. קרוב לוודאי שיהיה צורך בשילוב של שלושתן, כי המספרים כל כך גדולים – עד שצריך יהיה להשתמש בכל כלי אפשרי.
תראו את המספרים. בסוף חודש נובמבר עמד הגרעון על 151.3 מיליארד שקל, שהם 11.1% מן התוצר – ועד סוף הקורונה המספרים יהיו עוד יותר גרועים. יהיו עוד מגבלות, יהיה עוד סיוע ובשנה הבאה תצטרך המדינה להחזיר הרבה כסף לעוסקים ששילמו השנה מקדמות מס וידווחו על הפסדים או צניחה ברווחים. זהו מצב חסר תקדים בחומרתו.
ממשלה שפויה ואחראית הייתה מטילה כבר לפני חודשים על משרד האוצר להכין לכל הפחות מתווה לתוכנית רב-שנתית להתמודדות עם השלכות המשבר. ואצלנו? מתווכחים אם תקציב 2020 יאושר או לא יאושר ב-23 בדצמבר 2020, ואם תקציב 2021 יאושר כבר במארס 2021 או הרבה יותר מאוחר, ובעוד עשרה ימים עלולים כל המשרדים לספוג קיצוץ של 25%, ומשרד האוצר מתרוקן בקצב מסחרר מעובדיו הבכירים, ובראשו עומד אדם חף מכל ידע רלוונטי, וראש הממשלה עסוק בתמרונים פוליטיים על-רקע פלילי. בקיצור: אותם אנשים, אותו ברדק ואותם קורבנות – המדינה ותושביה.
|
|
נעבור למשהו ברמה המקומית, אבל עם ברדק בקנה מידה לאומי. תל אביב מעולם לא הייתה עיר ידידותית לתנועה; כבר בשנות ה-60 סיפר אפרים קישון, איך התחיל ללכת לאחר שקנה מכונית והתברר לו שבתל אביב צריך להחנות אותה במרחק של קילומטרים רבים מן היעד. לאורך השנים המצב החמיר, כי נוספו מכוניות, לא ניתנה עדיפות לתחבורה הציבורית ואת הכבישים כמובן אי-אפשר להרחיב.
בשנים האחרונות סובלים, אנחנו התל אביבים וגם אורחינו מערים אחרות, מעבודות הקו האדום של הרכבת הקלה. דרך נמיר, דרך ז'בוטינסקי ושדרות ירושלים העמוסות ממילא הם אתרי עבודות, רחובות הפכו לעיי חורבות ועסקים קרסו עוד לפני הקורונה. מובן שהוא לא יהיה גמור בזמן; נכון לעכשיו, האיחור הצפוי הוא של למעלה משנה, אבל אני מוכן להתערב שבפועל הוא יהיה הרבה יותר ארוך. ההיגיון הבסיסי אומר, שאם נכנסים לכזה פרויקט ענק שמשבש את החיים (ונניח בצד את השאלה האם הוא בכלל רלוונטי, שני עשורים לאחר תכנונו), לא עושים לצידו שום דבר שאינו חיוני – ודאי שלא בעיר צפופה ממילא.
לא זה ההיגיון של הברדקיסטים שלנו. כעת מתחילים לעבוד במקביל על הקו הסגול, שהעבודות עליו יפגעו קשות ברחוב אבן גבירול וברחוב ארלוזורוב. עבודות הקו האדום חונקות את התנועה במזרח העיר; עבודות הקו הירוק יעשו זאת במערב העיר. לעשות אותן במקביל, זה כמו מנתח המחליט שהשתלת כבד היא הזמן המתאים לבצע גם השתלת לב. הברדק יהיה כל כך בלתי נסבל, עד שכאשר אי-פעם ייחנך איזשהו קו – משמעות הסיסמה "קשה עכשיו, הקלה אחר כך" לא תהיה שהרכבת מקלה את החיים, אלא שנגמר לפחות חלק מן הסיוט שהיה כרוך בהקמתה.
|
|
|
שר חדש כל 19 חודשים [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
| בעוד שבשנים 2009-1948 - עד עידן נתניהו ב' – משך הכהונה הממוצע היה 32 חודשים, הרי שמאז הוא ירד ל-21 חודשים, ובארבע השנים האחרונות – 18 חודשים בלבד. ראו כיצד עידן נתניהו מוריד בצורה חדה את הממוצע כמעט בכל המשרדים, כלומר: לפחות בקנה מידה חשוב זה – ניהול המדינה בשנותיו של "ראש הממשלה הטוב ביותר בתולדות המדינה" הוא למעשה הגרוע ביותר | |
|
|
|
לסיום נחזור למישור הממלכתי. בימין אוהבים לטעון, שהמערכת המשפטית בכלל ובית המשפט העליון בפרט פוגעים במשילוּת. יש בהחלט משפטיזציה כרונית המסרבלת ואף תוקעת החלטות ומהלכים, והיא בהחלט ניזונה מפסקי דין של בית המשפט העליון. את זה צריך לשנות, ועל זה אולי נדבר בהזדמנות אחרת. לצד זאת, הפוליטיקאים עצמם נושאים באחריות רבה לכך שהמערכות אינן מתפקדות. למה? כי הברדק במערכת הפוליטית כל כך גדול, עד ששום שר אינו יודע אם יכהן חודשיים, שנתיים או שמא בטעות ישלים קדנציה בת ארבע שנים.
במקום להכביר מילים, ראו נא את הטבלה המצורפת. בדקנו את משך הכהונה הממוצע של שרים בשבעת המשרדים החשובים ביותר – ביטחון, אוצר, חוץ, חינוך, בריאות, פנים ומשפטים (הערה מתודית: נבדקו כל השרים, כולל ראשי ממשלה ששימשו כממלאי-מקום לזמן קצר וכאלה שהחזיקו במקביל באחד התיקים החשובים, וזאת לצורך פשטות הבדיקה). המספרים מאלפים. בעוד שבשנים 2009-1948 - עד עידן נתניהו ב' – משך הכהונה הממוצע היה 32 חודשים, הרי שמאז הוא ירד ל-21 חודשים, ובארבע השנים האחרונות – 18 חודשים בלבד. ראו כיצד עידן נתניהו מוריד בצורה חדה את הממוצע כמעט בכל המשרדים, כלומר: לפחות בקנה מידה חשוב זה – ניהול המדינה בשנותיו של "ראש הממשלה הטוב ביותר בתולדות המדינה" הוא למעשה הגרוע ביותר.
זה פשוט לא יאמן. שרים שאמורים לכהן 48 חודשים, כיהנו במקרה הטוב 66% מן הזמן הזה. תחת בנימין נתניהו, המתגאה בכישורי הניהול שלו, הממוצע ירד ל-46%, ובארבע השנים האחרונות הוא עומד על 38% בלבד. זה כמובן מבטיח ברדק מוחלט, הן ברמת המשרדים והן ברמת הממשלה. שר במשרדים חשובים אלו צריך כמה וכמה חודשים טובים כדי ללמוד את תפקידו. אבל אם יש לו רק 18 או אפילו 24 חודשים בתפקיד – הוא 'יחפף' וינסה להטביע את חותמו כמה שיותר מהר, ובעיקר לקבל כמה שיותר תקשורת טובה. וזה אומר: להעדיף את המיידי על פני ארוך הטווח, את הפופולרי על פני הנחוץ, את המתוקשר על פני המהותי.
עכשיו תחשבו מה קורה כאשר בצורה כזו מתנהלים לא שר או שניים במשרד שולי, אלא כל השרים ובראשם אלו המופקדים על חיינו, בטחוננו, בריאותנו, חינוכנו ורווחתנו. בשתי מילים: ברדק אטומי. "תותחים במקום גרביים", כתב חיים חפר ללהקת הנח"ל בשנות ה-50. לנו יש שרים שהם ממש לא תותחים, אבל מה שכן – מתחלפים בקצב של גרביים.
|
|
