לכאורה הימין כבר ניצח בבחירות; לכאורה, מכיוון שהמפה הפוליטית צפויה לעבור טלטלות, זעזועים ושינויים מרחיקי לכת, ובדיוק כמו שנפתלי בנט עלה וירד בסקרים, כך גם עתידו האלקטורלי של גדעון סער לוט בערפל. בינתיים, מצביעים רבים מהשמאל מרכז חונים אצלו כעת - מצביעים שהוא שתה מבנט, שבעצמו לגם אותם מכחול לבן. אך ניתן לשער כי אם תקום מפלגת שמאל מרכז חזקה, או שאם מפלגות השמאל מרכז יתאחדו ויצרפו לשורותיהן שחקנים חדשים ו/או ישנים, אותם מצביעים יחזרו לביתם הטבעי, בית שקראו לו פעם העבודה ומי יודע איך יתקרא בעתיד.
למעשה, יותר מידי אנשים מהשמאל מרכז משליכים את כל יהבם על סער ותולים בו את תקוותיהם. נכון, הוא לא בנימין נתניהו, אך בסופו של דבר הוא איש ימין - ימני יותר מרה"מ, ואין כל ערובה לכך שמצביעיו מהשמאל מרכז יהיו מרוצים לאחר שיגלו מה הוא מסוגל לחולל מעמדת ראש הממשלה; בסופו של דבר, חזונו אינו חזונם. הוא אולי נראה עכשיו כמו המשיח שיכול להציל אותם מנתניהו, אך הוא מצהיר בגלוי על עמדותיו הימניות, ובניגוד לרה"מ, הוא איש ערכי ואידאולוגי, ומן הסתם שיפעל בכל כוחו על-מנת ליישמן.
סער הוא ההיפוך הגמור מנתניהו - הוא איש ליכוד אמיתי, שורשי, ערכי, אידיאולוגי, ממלכתי, צנוע, שלא נגוע בשחיתות ואשר מייצג את ערכי הליכוד המקוריים של מנחם בגין ויצחק שמיר. הוא לא צפוי לעולל את הדברים הארורים שנתניהו עולל, כגון פרשת הצוללות, אך הוא מסוגל ליישם את ערכיו ולהביא לידי ביטוי מהלכים ארורים משל עצמו; ספק רב אם יתנהג בנכלוליות כמו נתניהו - הוא אינו שקרן כמוהו, מעשיו תואמים את מה שיוצא מפיו, הוא אינו מושחת כמוהו, התנהגותו היומיומית אינה בזויה כשל נתניהו, ועוד ועוד - וזה דבר טוב כשלעצמו, אך לפני שמצביעים לו חשוב לזכור כי עמדותיו ימניות וקיצוניות. סער, למשל, אינו צפוי להיכנס במערכת המשפט בגלל עניינים אישיים, הוא צפוי לעשות זאת מתוך אידיאולוגיה סדורה וידועה מראש.
אינטרס אישי
נתניהו מוצא עצמו מותקף מימין ומשמאל על-ידי פוליטיקאים אידיאולוגים: בבחירות הקודמות היה זה בני גנץ, אשר ניצח אותו, וכעת זהו סער, אשר מאיים לרשת אותו. לרה"מ קל להתנהל מול פוליטיקאים אשר כל שאיפותיהם מתמצות בפוליטיקה וכוח. כך הוא הדבר עם רוב רובו של הליכוד כיום, וכך הוא הדבר עם יאיר לפיד; אין לו בעיה לתמרן סביבם, אך נראה כי הוא חסר אונים כאשר עומד מולו פוליטיקאי שהוא קודם כל אידיאולוג. כהוכחה לכך ניתן להביא את נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, אשר נראה כי ברגע ששמו את האידיאולוגיה שלהם מעל לצרכיהם הפוליטיים - חוסנו מול נתניהו.
קשה לנתניהו עם אידאולוגיה - הדבר זר לו. הוא זגזגן ידוע אשר מאז ומעולם שם את האינטרס האישי מעל זה הפוליטי, ודרכו הפוליטית תמיד הובלה על-ידי אינטרס זה. הוא הרי משנה לעיתים תכופות את מדיניותו לפי סקרים. למשל, במהלך מערכת בחירות 96, לאחר שסקרים פנימיים צפו לו מפלה, הוא שינה את האסטרטגיה שלו: מפוליטיקאי שהסית נגד יצחק רבין ונגד מדיניות השלום שלו, הוא הפך לאיש שלום בעצמו ומיתג עצמו מחדש; הסיסמה שלו "נתניהו, עושים שלום בטוח", לצד תשדירי בחירות עם יונה, נועדו לנגוס בקהל מצביעיו של שמעון פרס, וכך הוא ניצח בבחירות.
בחירות 2015 היו בניחוח דומה, רק בדיוק להפך. קדמו להן שני נאומים: ב-2009 ברק אובמה נשא נאום באוניברסיטת קהיר בו קרא לכינון יחסי שלום בין ישראל לפלשתינים, ולאחר שהנאום עורר התלהבות בארץ, נתניהו, בתגובה, נאם כעשרה ימים לאחר מכן בבר-אילן והודיע כי יתמוך בהקמתה של מדינה פלשתינית מפורזת. ערב בחירות 2015, על-רקע נאום בר-אילן, בנט איים לשתות מנדטים מרה"מ בזכות אמירתו המפורשת כי לא ייתן לנתניהו להקים מדינה פלשתינית. כשבוע לפני הבחירות פורסמה הודעה מטעם הליכוד כי נתניהו סבור שנאום בר-אילן כבר אינו רלוונטי, אך כעבור מספר שעות משרד רה"מ פרסם הכחשה לפיה "נתניהו לא אמר שנאום בר-אילן בטל". יום לפני הבחירות נתניהו זיגזג ואימץ את המצע של בנט בנושא אי-הקמתה של מדינה פלשתינית ובכך ייתר את ההצבעה לבית היהודי, שתה אותה, וניצח בבחירות. יום לאחר ניצחונו, בעקבות כעס מצד ארה"ב, נתניהו, באנגלית כמובן, זיגזג שוב ושב לרעיון שתי המדינות. כך יצא שליום אחד ויחיד נתניהו אחז בדעה המתנערת מהסכם שלום, מה שתרם לניצחונו בבחירות.
דני נווה, שהיה מזכיר ממשלתו הראשונה של נתניהו, העיד על רה"מ: "אחת לשבוע הייתה מגיעה למשרדי מעטפה ירוקה, שעליה נכתב 'סודי ביותר, למכותב בלבד'. אלה היו הסקרים השוטפים שהועברו לנתניהו, אשר ייחס להם משקל רב. ככל שהחריפו המשברים בחזית המדינית פוליטית הפך הסקר לגורם בעל חשיבות גדולה על שולחנו של נתניהו". הציטוט הזה מתאר הלך רוח ומחשבה שהיא אידיאולוגיה בפני עצמה. לנתניהו אין בעיה עם יריבים פוליטיים - הוא אוכל אותם לארוחת בוקר בלי מלח - רק שלא יהיו בעלי אידיאולוגיה; כי אז הוא כבר מתחיל לגמגם.
