התנהלות פלשתינית בסכסוך עם ישראל

הסוגיה הפלשתינית פרצה לפני מלחמת ששת הימים ("כיבושי" 1967) ולפני מלחמת העצמאות ("כיבושי" 1948/49). בנובמבר 1917 קראה הצהרת בלפור, של ממשלת בריטניה, ל"הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה [שהיה השם המקובל של ארץ ישראל מאז המאה ה-5 לפני הספירה], בתנאי שלא יפגעו הזכויות האזרחיות והדתיות של מגזרים לא-יהודים...." הצהרתו של שר החוץ הבריטי הכירה בשורשים עתיקי הימים של העם היהודי ב-וזכותו ההיסטורית על - ארץ ישראל, ובעובדה שהיהודים הם גורם טבעי בארץ ישראל השב אליה, ולא גורם קולוניאליסטי המהגר אליה. באפריל 1920 ניתן תוקף משפטי בינלאומי להצהרת בלפור על-ידי ועידת סן רמו, בהשתתפות "מדינות ההסכמה" המנצחות במלחמת העולם הראשונה, שהביאה להקמת 22 מדינות ערביות. הוועידה גם העניקה לבריטניה מנדט על פלשתינה (כולל הגדה המזרחית של נהר הירדן) להקמת מדינה יהודית: "ליצור תנאים פוליטים, מנהליים וכלכליים שיבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי". באוגוסט 1920 חתמו "מדינות ההסכמה" (המנצחות) וטורקיה העותומנית (המנוצחת) על הנוסח המוסכם של החלטות וועידת סן רמו ("הסכם סוור"). טרור ערבי פרץ בירושלים, יפו והגליל בתגובה להחלטות לחדש את הריבונות היהודית בארץ ישראל, הנתפשת בעיני האיסלאם כחלק בלתי נפרד מאזור שהוענק ל"מאמינים" על-ידי "השגחה אלוהית" ואסור לריבונות של "כופרים". ביולי 1922 העניק סעיף 22 של אמנת חבר הלאומים (שקדם לאו"מ) סידרת מנדטים להקמה עתידית של מדינות עצמאיות, כולל "המנדט על פלשתינה", כפי שהוסכם בסן רמו. המנדט אושר על-ידי כל 51 מדינות חבר הלאומים. מסמך המנדט, שנועד אך ורק להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל, ציין את "ההכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי לפלשתינה, ובזכותו לכינון מחודש של ביתו הלאומי בארץ זו". מאז הקמת האו"מ ב-1945, כממשיך חבר הלאומים, נכלל המנדט על פלשתינה בסעיף 80 של פרק 12 במגילת האו"מ, שתוקפו המשפטי עומד גם היום. בספטמבר 1922 העבירו בריטניה וחבר הלאומים 75% משטח פלשתינה לאמירות ההאשמית של ירדן, שהפכה לעצמאית ב-1946. ביולי 1937 המליצה וועדת פיל הבריטית, בלחץ גל טרור ערבי חסר תקדים שקטל יהודים וערבים, לחלק את פלשתינה. הוועדה הציעה לצמצם את שטח המדינה היהודית ל-18% בלבד מפלשתינה מערבית לנהר הירדן ולהשאיר בתחומה רק חלקים משפלת החוף, הגליל, עמק יזרעאל ועמק בית שאן (בנוסף להגבלות קשות על עלייה), לעומת ההמלצה להפוך 75% מפלשתינה המערבית למדינה ערבית. כמו-כן, הומלץ להקים אזור בינלאומי בשליטת בריטניה בפרוזדור ירושלים-יפו. גם תוכנית החלוקה של ועדת פיל נדחתה על-ידי הערבים שהקצינו את הטרור. ב-29 לנובמבר 1947 המליצה הוועדה המיוחדת של האו"מ לענייני ארץ ישראל (אונסקו"פ), שמנתה 11 נציגי מדינות שלא היו קשורות לסכסוך, לסיים את המנדט הבריטי, ולחלק את ארץ ישראל למדינה יהודית (55% מהשטח מערבית לירדן) ולמדינה ערבית (45%) הקשורות באיחוד כלכלי, כאשר אזור ירושלים-בית לחם יועד למובלעת בינלאומית. תוכנית החלוקה אושרה על-ידי העצרת הכללית של האו"מ (החלטה 181). פעם נוספת הצד הערבי דחה את התוכנית, הקצין את הטרור וזכה לגיבוי של צבאות מצרים, ירדן, סוריה, עירק ולבנון. הנהגת ערביי פלשתינה, ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית (ואחר כך עם טרור "האחים המוסלמים", הגוש הסובייטי, אייתוללה חומייני, סדאם חוסיין וקוריאה הצפונית) הכריזה על "ג'יהאד קדוש" ואיימה להפוך את פלשתינה לאדמה רווית-דם וחרוכת-אש. ב-2020 מעניק הממסד האינטלקטואלי והמדיני בעולם הדמוקרטי משקל רב למלל הדיפלומטי הפלשתיני ומתעלם מהמכלול המתועד של ההתנהלות הפלשתינית. ב-2020 בוחנת התקינות הפוליטית בעולם הדמוקרטי את הסוגיה הפלשתינית דרך אספקלריה פשטנית של זכויות האדם, תוך התעלמות מ-או המעטה בערך - החזון הפלשתיני הקורא משנות ה-20' של המאה העשרים לחיסול, ולא לדו-קיום עם, המדינה היהודית, כפי שגם מתבטא באמנות הפתח (1959) ואש"ף (1964) ומערכת החינוך לשנאה וטרור אנטי-יהודי, בנוסף לטרור אנטי-ערבי ולדחיית כל יוזמות השלום. האם ב-2021 ממסד העולם הדמוקרטי ילמד את הלקח השיטתי של תקדימי העבר, או ימשיך להקריב את המציאות המורכבת, הפכפכה ומתסכלת של המזרח התיכון על מזבח הרהורי-הלב על "מזרח תיכון חדש" המוביל לשלום עכשיו ומייד?