כל מי שיצא לו לראות פעם מסיבת עיתונאים בה קבוצת כדורגל מציגה כוכב חדש, צפה באותו שחקן אומר עד כמה הוא אוהד את הקבוצה מנעוריו, שחלום ילדותו היה לשחק בה ושכעת משאלתו היא להופיע בשורותיה כמה שיותר. המהדרין יקפידו, לאחר כיבוש שער או סתם לצורך הפוזה, לנשק את סמל המועדון. אלא מאי? בהחלט ייתכן שאחרי שנה-שנתיים הוא יגיד בדיוק את אותם הדברים ויתן בדיוק את אותה נשיקה לתחנה הבאה בקריירה. כנ"ל לגבי הקבוצות. כאשר הן מצרפות שחקן, תשמעו מן המאמן שהוא שם עין עליו כבר בקבוצת הנוער, שעקב אחריו במשך שנים, שזהו בדיוק האיש הנחוץ כדי להוביל את הקבוצה להישגים, שהלוואי שיישאר איתה עד זקנה ושיבה. אלא מאי? אם השידוך לא יעלה יפה, או אם סתם היחסים יתערערו, השחקן "ישוחרר" (מילה מכובסת לפיטורין) ו"מקורות במועדון" יידעו לספר שהוא היה כישלון מוחץ, הרעיל את חדר ההלבשה, לא שמר על אורח חיים ספורטיבי ופראייר מי שלוקח איתו. מה שמשעשע או מגוחך בתחום הספורט, הופך לרציני ואף למדאיג כאשר הוא מגיע להנהגת המדינה. אנחנו יודעים שהיריבים הפוליטיים של אתמול עשויים להיות זוג הנאהבים של היום, וזוג היונים של היום עשוי להיות זוג הזאבים של מחר. Politics makes stange bedfellows, נהוג לומר בפרפרזה על ויליאם שייקספיר. עם זה אנחנו עוד יכולים לחיות; יש אילוצים ואנחנו יודעים שפוליטיקאים מצטיינים בלהטוטנות מילולית שמטרתה להצדיק אינטרסים מתחלפים. אך מה עלינו להסיק מכך שהפוליטיקאי שזכה אך תמול-שלשום לשבחים גורפים מפיו של עמיתו, סופג כעת - מאותה פה ממש - מטען של גידופים? ובמיוחד כאשר מדובר במקרה בו המשבח מינה את פלוני לתפקיד בכיר ומנה את מעלותיו, אך כאשר נפרדות דרכיהם - הוא מונה באותו להט את חסרונותיו. קיתונות השופכין של הליכוד על זאב אלקין בעקבות פרישתו מן המפלגה והצטרפותו לגדעון סער (יום ד', 23.12.20) הם רק הדוגמה האחרונה לתופעה זו. אלקין היה מספיק חשוב לבנימין נתניהו ולמפלגה כדי לתפור עבורו שני תיקים באמת מיותרים; כעת, הוא רק "שר המים" שפורש משום שלא קיבל את התפקידים אותם רצה. רבים-רבים ספגו את אותה אש מאותו כיוון בנסיבות דומות. מי שהיו בכירים בליכוד ובממשלות נתניהו, הופכים לאפסים ואף למסוכנים ברגע בו הם מהווים יריבים פוליטיים. יש הרבה נקודות דמיון בין בנימין נתניהו לבין דונלד טראמפ (וגם הרבה נקודות שוני), וזו בהחלט אחת הבולטת שבהן; טראמפ, כרגיל אצלו, עושה את זה הרבה יותר בגדול. בסגנון המנופח האופייני לו, הוא מהלל ומשבח בעת המינוי - ומחרף ומגדף בעת הפרידה. מאחר שטראמפ החליף בכירים בממשלו בקצב מסחרר, גם הדוגמאות הן מרובות. נסתפק בדבריו לגבי שלושה: רקס טילרסון, שהיה שר החוץ; ג'ים מאטיס, שהיה שר ההגנה; וג'ון בולטון, שהיה היועץ לביטחון לאומי. כאשר מינה טראמפ את טילרסון, לשעבר מנכ"ל אקסון-מובייל, הוא כינה אותו "שחקן ברמה עולמית. הוא ממונה על חברת נפט שהיא בערך כפולה בגודל מזו שאחריה. הוא מכיר הרבה שחקנים חשובים והוא מכיר אותם היטב. הוא עשה עסקות גדולות ברוסיה" - ובעולם של טראמפ, כידוע, קשר טוב עם רוסיה הוא מעלה. אך כאשר פיטר טראמפ את טילרסון (בטוויטר), אמר עליו: "אין לו את היכולת הנפשית הדרושה. הוא טיפש כמו אבן ולא נפטרתי ממנו מספיק מהר. הוא עצלן בטירוף". טילרסון, קבע מי שמינה אותו לתפקיד שר החוץ, "לחלוטין לא כשיר ולא מתאים להיות שר החוץ". על מאטיס, גנרל נחתים בעל ארבעה כוכבים, אמר טראמפ: "הוא מימוש חי של המוטו של הנחתים: תמיד נאמן. לכל האמריקנים יש מזל שאדם בעל אופי ויושרה כאלה יהיה כעת האזרח שבראש משרד ההגנה". הוא שיבח את מאטיס על האופן בו הוביל את כוחות ארה"ב בעירק ובאפגניסטן: "כך צריך להנהיג, בלי חוכמות". אך כאשר מאטיס התפטר בשל חילוקי דעות קשים איתו, כינה אותו טראמפ "הגנרל הכי overrated בעולם. ביקשתי ממנו להתפטר וזו הייתה הרגשה מצוינת". ועוד: "היכולת העיקרית שלו לא הייתה הצבא אלא יחסי ציבור לעצמו. נתתי לו חיים חדשים, דברים לעשות, קרבות לנצח, אבל הוא התקשקש. אני לא אוהב את סגנון ה'מנהיגות' שלו או דברים אחרים אצלו, ורבים מסכימים. טוב שהוא הלך!". בולטון, איש ימין ידוע, היה האדם השלישי שמילא את תפקיד היועץ לביטחון לאומי בממשל טראמפ. "הוא בחור קשוח שיודע על מה שהוא מדבר", אמר עליו טראמפ עוד ב-2015. הוא שקל למנות את בולטון ליועץ לביטחון לאומי כבר בתחילת כהונתו ואמר שהוא "בחור נהדר שיודע המון". באפריל 2018, זמן קצר לאחר מינויו של בולטון ובנוכחות קצינים בכירים, אמר טראמפ ש"כל מי שבחדר רוחש לו כבוד רב". אלא שבספטמבר 2019 פיטר טראמפ את בולטון וטען: "כולם חשבו שהוא משוגע. הוא רצה לצאת למלחמה נגד כולם". כאשר פרסם בולטון ספר ביקורתי ביותר כלפי טראמפ, הגיב הנשיא: "זהו האדם המטומטם ביותר שבו נתקלתי בממשל" והוסיף: "אף פעם לא היה לו מושג". ספרו, טען טראמפ, "מלא שקרים והמצאות שכל מטרתם לגרום לי להיראות רע" ומהווה "נקמנות על כך שפיטרתי אותו, בגלל שהוא כלבלב חולה". כאמור, גם נתניהו יודע לזגזג בהתאם לצרכיו הפוליטיים והאישיים. הוא מינה את בני גנץ לרמטכ"ל - והחל לבזות אותו בפומבי כאשר הפך ליריבו הפוליטי, ואף העז לומר שלא שיתף אותו במהלכים מדיניים מרכזיים מחשש להדלפות. ראו את הרשימה הארוכה של מי שהיו מקורבים לנתניהו עד שנטשו אותו ויצאו נגדו - וכיצד הוא התייחס ומתייחס אליהם: נפתלי בנט, איילת שקד, דן מרידור, כעת זאב אלקין ורבים אחרים. זה עובד גם בכיוון ההפוך: משה יעלון ואהוד ברק היו שרי הביטחון תחת נתניהו, וכיום מטיחים בו האשמות קשות ביותר. לאור כל זאת, כיצד אנו אמורים להתייחס לאמירות של מנהיגים פוליטיים בכלל ולגבי אנשיהם בפרט? האם הם אומרים אמת בעת המינוי או בעת הפרידה? האם המינויים ראויים או שמא מדובר בחדלי אישים? האם הם מבצעים הליכי מינוי רציניים או שמא מגלים רק בדיעבד את החולשות והפגמים? הרי הדברים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, אפילו בציניות ובכזבנות בקני מידה פוליטיים. אז מה הפלא שהאמון בפוליטיקאים יורד ויורד ויורד. וכפי שאמר פעם קצין בריטי על אחד מפקודיו: הוא הגיע לתחתית והמשיך לחפור.