הכרתו של הנשיא דונלד טראמפ בריבונותה של מרוקו בסהרה המערבית, כחלק מההסכם בינה לבין ישראל, ספגה ביקורת מצידם של התומכים במהלכים שלא הצליחו לפתור את הסכסוך על האזור (ראו קישור משמאל). הם טוענים, כי ההכרה סוטה הן מהמדיניות האמריקניות הקבועה והן מן המשפט הבינלאומי. לשתי הטענות אין בסיס - כותב בניוזוויק פרופ' אייגון קונטרוביץ, מומחה למשפט בינלאומי ולמשפט המזרח התיכון.
מערב סהרה היה בשליטה ספרדית עד 1975, ולאחר מכן השתלטה עליו מרוקו – מה שהוביל לסכסוך משולש עם מאוריטניה וארגון הגרילה פוליסריו שבתמיכת אלג'יריה. האו"ם הגדיר את נכונות באזור במילה "כיבוש", אך רוב מדינות הקהילה הבינלאומית – כולל ארה"ב – נקטו גישה מתונה יותר ואמרו שהאזור מצוי במחלוקת בין מרוקו ופוליסריו.
התנגדותם של השר לשעבר ג'ורג' בייקר והיועץ לשעבר ג'ון בולטון לצעדו של טראמפ כנראה נועדה לאפשר לממשל ביידן להתנער ממנו, אבל שניהם לא מכירים את הנושא – טוען קונטרוביץ. בייקר היה שליח האו"ם לאזור והציע את התוכנית האחרונה שנכשלה – חלוקתו לשתי מדינות לאחר משאל עם. בולטון עבד עם בייקר על הנושא במשרד החוץ. בייקר התפטר לפני 16 שנים, מתוסכל מכשלונו. כעת הוא דוחה הצעות שנועדו להתקדם. הוא מעדיף שהאזור יישאר תקוע לנצח במבוי סתום במקום לנטוש מסלול כושל. בכך הוא דומה לאלו הדבקים בהסכמי אוסלו.
טענתו המרכזית של בייקר היא שההכרה מהווה "נסיגה מעקרונות המשפט הבינלאומי והדיפלומטיה", אך הוא אינו מפרט מעבר לאי-ההכרה בכיבוש. עיקרון זה נוגע רק לנטילת שטח המצוי בריבונותה של מדינה אחרת; ספרד נטשה את סהרה המערבית ושום מדינה אחרת לא שלטה שם. אין המדובר בתקדים, שכן מספר המקומות הדומים הוא קטן מאוד. במערב איריאן ובמזרח ירושלים הכירה ירושלים בריבונותן של המדינות השולטות בשטח זמן רב – אינדונזיה וישראל.
אין זה נכון שהדיפלומטיה האמריקנית והחוק הבינלאומי אוסרים חד-משמעית להכיר בשינויים טריטוריאליים כפופים. החוק הבינלאומי אומנם מגנה תוקפנות, אך עסקות דיפלומטיות מטפלות במצב המציאותי ולא רק בעקרונות. הכרה בשינויים כאלו אינה באה במהירות, אך יהיה זה בלתי מציאותי לצפות שלעולם לא תינתן הכרה במצב בשטח. ארה"ב מכירה בכך שצפון וייטנאם כבשה את דרום וייטנאם, כמו גם בכיבושים אחרים.
ההכרה בריבונות מרוקו גם אינה סטייה חדה מהמדיניות האמריקנית הקודמת אלא התפתחות טבעית שלה. ארה"ב מעולם לא דחתה את תביעותיה של מרוקו על האיזור. היא תמכה בתוכנית שתעניק לה את הריבונות, תוך מתן אוטונומיה נרחבת לתושבים – בדיוק מה שעשה טראמפ. הרעיון אומץ בידי ממשל בוש, ובשנת 2013 קיבל את תמיכתו של הנשיא ברק אובמה. משרד החוץ חזר על אותה עמדה ב-2016, לאחר שמזכיר האו"ם התייחס אל מערב סהרה כשטח "כבוש" – ומיהר להתנצל ואמר שהייתה זו פליטת פה.
בולטון מודה שהאו"ם נכשל במשך 30 שנה במאמציו להשכין שלום באיזור, ומודה שהדיפלומטים המקצועיים במשרד החוץ התנגדו ליוזמתו של בייקר. עובדות אלו צריכות להפחית את רצונו של ג'ו ביידן לבטל את הכרזתו של טראמפ ולחזור לשלושה עשורים של כישלון – אשר רק יחמיר בשל זעמה המוצדק של רבאט. בולטון גינה את טראמפ על נסיגתו מהתחייבויות בינלאומיות של ארה"ב; ביידן יעשה בדיוק אותו דבר אם יבטל את ההכרה בריבונות המרוקאית ומוטב שיימנע מכך.
