מאז החל גדעון סער בלהטוטיו הפוליטיים האחרונים, ביצע שלושה מהלכים בולטים: הכריז על פרישה מהליכוד ולמעשה ממחנה הימין, ועל העמדת עצמו במרכז הבמה הפוליטית. הרעיונות החשובים שבהם דגל ואותם אמור היה לקיים, הפכו ל"אני" המושיע הגדול - "גם אני נגד נתניהו...". כהמשך, צרף את ח"כ שאשא-ביטון לאינוונטר הגאונים, מושיעי העם שהחל מלקט סביבו. בביצועיה חזינו כאשר שימשה כיו"ר ועדת הקורונה של הכנסת, ובתפקידה זה, כחברת כנסת מהקואליציה, שיבשה פעם אחר פעם את עבודת הממשלה כשהחלטות חסרות אחריות שחיבלו בסגרים ובצעדי מניעה ממשלתיים אחרים והביאונו, בשילוב עם שגיאות של אחרים, עד הלום. משום מה, הפכה לדמות השנייה בחשיבותה (המוצהרת) ב"מגדל בבל החדש" שבונה סער להאדרת שמו. המהלך השלישי, לפני כשבועיים, היה הודעתו של השר אלקין על פרישתו מהליכוד והצטרפותו לרשימת סער - הפתעה, ובצידה אכזבה גדולה משיקול הדעת הפוליטי של אדם שנחשב בליכוד "מקורב למלכות" ונבון מעל לממוצע. מה שמאפיין את שלוש הדמויות ושלושת המהלכים הוא שכולם קשורים בחשבון אישי עם נתניהו, במיוחד על אי-מילוי ציפיות (ולעיתים אפילו הבטחות) לתפקידים בכירים יותר במערך המפלגתי. ברוח התקופה, הצליחו כולם לדקלם דיקלום בעל תכנים דומים ו"ברוח הזמן", שעיקרו האשמת נתניהו באגוצנטריות מוגברת ובתפקוד ירוד כראש ממשלה.
שיח העיוועים בכנסות ישראל האחרונות נסב כולו סביב השאלה "כן, ביבי"; "לא, ביבי". כאשר כל האירועים המדיניים, הביטחוניים, הכלכליים והמגפתיים - תופסים מקומות צדדיים ביציע. יריביו הפוליטיים והאישיים, תוך טישטוש גבולות מדהים ביניהם, עטו על פניהם אותן מסכות של העמדת-פנים צדקנית, ומיקדו את חשבונם האישי באותה "סיסמת-קרב" אווילית וחסרת תכלית. משום שהאמת היא שאיש מהם - על-פי רוב הסקרים בשנתיים האחרונות ברציפות - אינו נראה בעיני הרוב המכריע של הציבור כמתאים להיות ראש ממשלה יותר מנתניהו עצמו.
עם זאת, חייבים לומר בפה מלא, שנתניהו כשל בניהול המאבק המשולב בקורונה. סדר העדיפות שלו היה נכון - קדושת החיים תחילה; אבל ניהול הסדר הציבורי, אכיפת החוקים והתקנות שעליהם החליטו הקבינט והממשלה, טיפול כלכלי במי שנפגעו מהסגר, תמיכה אפקטיבית באוכלוסייה הקשישה והמוגבלת ביכולותיה ומיזעור הנזקים החינוכיים - כשלו כולם. הגם שבאותה תקופה עצמה הביא לישראל שני הישגים מדהימים: ארבעה הסכמי שלום ואספקה מוקדמת ומזורזת של חיסונים נגד המגיפה, שאולי יאפשרו יציאה מהירה ממנה ומזעור נזקיה. על-רקע תפקודו בקדנציות האחרונות בנושאי הפנים, נחשב הניהול הכולל של משבר הקורונה בעיני רבים ככישלון מנהיגותי. מכאן ועד לאורגיות הפוליטיות הפרטיות של "ידידים" ויריבים גם יחד, על בסיס "כרטיסי הביקור" האישיים שהם מציגים במנהיגות לאומית, מרקיעות היומרות שחקים.
המכון הישראלי לדמוקרטיה,
1 מציע שינויים בהיערכות לביצוע מערכת הבחירות הקרובה במטרה לשפר את התהליך, למקד את הישגיו ולהביא ליציבות פוליטית. כל ההצעות הן מבניות ואירגוניות במהותן. אינני מאמין שדי באלה להביא לשינוי הרצוי ואינני מאמין שהציבור יעכל היקף כזה של שינויים, תוך פרק זמן קצר ובנסיבות מוראליות ואירגוניות כה מבולגנות. ביצוע שינוי מקיף שאינו מוצלח, הוא מפתח לאי-סדר וקשיי שליטה לזמן ממושך, שיעוררו שוב ויכוחים פוליטיים רווי שנאה וכעס; וכאלה אינם דרושים לנו עתה. אפשר להביא ליציבות גם במבנה המערכת הקיים, בתנאי שהשיקולים המובילים את קבלת ההחלטות יהיו נכונים מקיפים ויציבים.
במקביל לאירועים אלה, הופיע בנט בתקשורת והכריז על מועמדותו לראשות הממשלה. תקופה ארוכה נמנע מכך אך בעקבות מהלכו של סער, החליט לשנות, ובצדק. ההכרזה אינה מפשטת דבר בתמונת המרוצים, אבל מעצבת את הטריאומווירט בימין. לנוכח תוצאות הסקרים האחרונים, גם ממקדת את המאבק האמיתי בגוש הימין ובשלוש המפלגות החותרות להיות ליבתו. הכרזה לחוד, ומעשים לחוד. בנט לא ישכיל לעשות אם יציב את הכרזתו: "אני ראש הממשלה הבא" בראש סולם העדיפות של מפלגתו ושלו. נתניהו שמזוהה ככזה וסער שמנסה ליצור לו משקל-נגדי בעל אופי דומה, הם אבני נגף לא פשוטות על דרך שיתוף הפעולה הגושי הנדרש. בנט חייב להיות המתווך המתוחכם שיעצב את שלוש המפלגות לגוש מלוכד אחד מבלי להזיק לעצמו, כשהדרישה לראשות הממשלה, בסיבוב הקרוב היא אמצעי לשם כך ולא מטרה בפני עצמה.
2 בהיותו הצעיר שבין השלושה, הזמן, השכל וצבירת ניסיון חיובי הם יתרונותיו העיקריים.
יש המבקשים לטעון שאין יותר "שמאל" ו"ימין" בישראל אלא רצף של הבדלים, שקווי החיתוך ביניהם אינם ברורים והנדידה בין מסגרות וודאית אך תלויית "אירועי הרגע" והקונסטלציה האישית. אינני נוטה לקבל זאת. אם הדבר נכון, הסיכון בבחירות אלה עצום והסיכוי שנצא מהן ללא כושר הכרעה ובדרך לבחירות חמישיות, גדול ומסוכן מאוד.
שתי הלכות-מדינה נדרשות לדעתי לייצוב המערכת הפוליטית במבנה הקיים: תוכנית פעולה לאומית כוללת וברורה, שתהייה חובה לכל רשימה הרצה בבחירות ותשמש "כרטיס ביקור" כלפי הציבור ורשימת-בוחן ליכולת הביצוע בעת ובעונה אחת. זיהוי אידאולוגי ברור המתווה בין היתר את שלד התוכנית הנ"ל ואת השקפת העולם המצרפית הטובה ביותר להגדרת מהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בעת הזו. במילים אחרות: שימור, ליבון והבהרה של הבדלי הגישות האידאולוגיים בין שני הזרמים הגדולים ביישוב היהודי בישראל - זיקה ליהדות, להיסטוריה היהודית ולארץ ישראל - מזה, וזיקה לחברה, למדינות החוץ והביטחון ולכלכלה - מזה. ללא אלה, תתמקדנה הבחירות הקרובות בפרצופם המחייך או הכועס של אחדים מהמועמדים, ונצא מהן כשאיננו יודעים אל-נכון מה הובטח לנו ומה מותר לנו לדרוש במפגיע מהמנהיגות שתיבחר.
התרחשויות השנים האחרונות, גם אם לא הביאו להכרעות פוליטיות יציבות, מצביעות על עליונות מספרית של גוש הימין על גוש השמאל, ומצב שהוא קרוב יותר לאיזון, כאשר גוש השמאל משלב ידיים עם הרשימה הערבית המאוחדת, או עם שבריה אם תתפרק. הערכתי שזה יהיה המצב גם בבחירות אלה. שאלה חשובה היא כיצד לא לקלקל פוליטית את המציאות הדמוגרפית הבסיסית. אני סבור שמדינה יהודית ודמוקרטית אינה יכולה להיות מדינה עם שלטון שמאלני פוסט-מודרני מובהק. השלמת החקיקה הלאומית (חוקה, או מערכת חוקי-יסוד המשמשת חוקה למעשה) ועיצוב דפוסי הממשל, החינוך ומדיניות החוץ והביטחון, מחייבת בנסיבות אלה ממשלה ימנית בעלת כושר פעולה והכרעה יציבים.
תופעת ההתפצלויות הפוליטיות ההולכות ומסתמנות בעקבות מהלכו של סער, מצביעה בברור על כך שהניסיונות הקודמים לייצר בריתות פוליטיות על יסוד שנאת השמאל לימין או סלידתו הקשה של השמאל-מרכז מהימין והחרדים - כשלו. דבק השנאה איננו מספיק מול עוצמת המציאות. כאשר כישלון של ניסיון אחד או שניים אינם צולחים לאלתר, מנגנוני ההרס העצמי של בריתות אלה גוברים על כוחות התאחיזה האינטרסנטיים, הצרים (לפעמים גם האישיים עד זרא) ומפרקים את החבילה; כחול-לבן וגנץ הם דוגמה קלאסית לכך, אך לא הדוגמה היחידה בה אנו צופים בימים אלה.
3
עד כה אין שום יסוד לחשוב שההיערכויות החדשות המסתמנות לקראת הבחירות הרביעיות במניין בסדרה זו מציגה לציבור ברירה בין "כוכבי מרום", מהם עליו לבחור את המושלם האבסולוטי. חלקו של החתול שבשק בכל אחד מהמועמדים גדול בהרבה מחלקו הנראה לעין. במצב זה הבחירה קשה יותר, אבל דווקא בשל כך נדרשת מעורבות ציבורית מקיפה והכרעה ברורה, שהיא יסוד הלגיטימציה הדמוקרטית לביצוע רפורמות מקיפות בכל תחומי החיים.
מערכת הבחירות הקרובה תתרכז בגוש הימין, בראשי מפלגותיו ובמהלכים שיעשו. גוש הימין מורכב כיום משלוש מפלגות בולטות: הליכוד, ימינה ורשימתו החדשה של סער (תקוה חדשה). על-פי הסקרים האחרונים, לשלוש מפלגות אלה - שהשונות הפנימית והאירגונית ביניהן עצומה - רוב בכנסת להקמת קואליציה צרה מאוד (כ-63 מנדטים). סביב קואליציה זו יכולה לקום ממשלת ימין רחבה ע"י צרוף מפלגות נוספות. המועמדות העיקריות לכך הן: ש"ס, יהדות התורה, ישראל ביתנו, גנץ (אם ירוץ בבחירות אלה) ויש עתיד (לאחר פרישת השמאל הקיצוני ממנה). אפשר להניח שלא כולן תצטרפנה והצטרפות חלק מהן עשויה למנוע הצטרפות אחרות. אבל כך או כך עשויה ממשלה כזו להישען על קואליציה של 70 עד 85 ח"כים. זה מה שנחוץ כיום לישראל בכדי לייצב את הממשל ולנהל מאבק כלכלי-חברתי רציני בספיחי משבר הקורונה.
המפתח העיקרי לכל הבניין "המפואר" הזה הוא: ביחסים שבין בנט וסער לליכוד ובינם לבין עצמם, ובהשתתפות מסיבית של ציבור תומכיהן בהצבעה. מפתח שני הוא חלוקת המנדטים הפנימית בגוש הימין בין שלוש מפלגות אלה. ככל שתהיינה גדולות יותר, יקשה להקים ממשלה בכל קונסטלציה אחרת. לכן, האינטרס הציבורי לכל מי שהאידאולוגיה השמאלנית אינה "ליבת הקיום הרוחני" שלו, צריך להתמקד בבחירות בהצבעה לאחת משלוש מפלגות אלה.
אולם, אליה וקוץ בה. שתי שאלות מעיבות על הסיכויים ליצירת הקונסטלציה הנ"ל: א. מהי מטרת האמת של כל אחד מהמתמודדים - נתניהו, בנט וסער ב. עד כמה יגבר השיקול האישי של כל אחד מהם על השיקול הלאומי, בבואם להחליט מי יעמוד בראש הממשלה של קואליציה זו. במשולש הכוחות המסתמן, כל שניים מתוך השלושה גוברים בברור על השלישי. אם יגיע המצב לכלל הכרעה כזו, השאלה תהיה האם נראה כאן "כניעה" בפני רצון הבוחרים או מדיניות של "תמות נפשי עם פלישתים".
"העז" השנייה שעליה יצטרך "השילוש הקדוש" הנ"ל להתגבר, היא הווטו של סער על עמידת נתניהו בראש ממשלת גוש-השלוש. אם יכשיל אפשרות כזו בגלל פזיזותו הפוליטית (שבנט נמנע עד כה מלהיכשל בה, ובצדק) ויכשיל את הסיכוי לגוש משולש שישנה מן היסוד את הוויית חיינו, תהיה זו הוכחה ניצחת לכך שלא בא לשרת את המדינה אלא לקדם את עצמו ולהתנקם בנתניהו. ייתכן מאוד שהמפתח מצוי בשת"פ אמיתי בין שני המועמדים החדשים לראשות הממשלה - בנט וסער, וגורלם הפוליטי יוכרע על-פי העמדה שינקטו שאלה זו במיוחד.
אופי והיקף ההסדרים האפשריים במערכת משולשת כנ"ל, נרחב מאוד ומגדיל את הסיכויים למציאת פשרה אירגונית
4 לשיתוף פעולה לאומי מקיף. כשלון הגוש, יחזיר אותנו, כאמור, למגרש הדומן הפוליטי המוכר מאז תחילת 2019 ולתוצאות שהנפגע הראשי מהן יהיה שוב הציבור.