קול דמי אהוביה צועקים מן האדמה
חוצפת המשטרה לחקור את עצמה בפרשת הריגת הנער אהוביה סנדק מרקיעה שחקים. לא רק מטייחים, ומטילים את האשמה על ההרוג, אלא גם משמיצים אותו, ומעליבים את מקורביו. ועדיין לא קיבלנו תשובה על השאלה היסודית - מדוע ניהלו שוטרי היחידה המרכזית במחוז יהודה ושומרון (ימ"ר ש"י) מרדף מסוכן, שסיכן את בטיחות הנסיעה באותו הכביש אחר זורקי אבנים כביכול?! כנראה, רק משום שהוא יהודי.
המדיניות המפלה של משטרת יהודה ושומרון כלפי יהודים ובמיוחד כלפי "נערי גבעות" ידועה מאז ומתמיד. היא הולמת את האווירה הכללית בקרב הרשויות הישראליות ביהודה ובשומרון. מי שאינם מאמינים - עיינו בספר "זיכרונות אבו יוסוף", שכתב יעקב סבג (הוצאת סלע מאיר, 2018), שהיה יותר מעשרים וחמש שנה יועץ לענייני ערבים במינהל האזרחי.
כידוע, הצעדים הראשונים להשמדה בלי רגשות אשם של יריב הנם דה-הומאניזציה ואחריה דה-לגיטימציה שלו. וזה נעשה לנגד עינינו ביהודה ובשומרון, גם אחרי הריגת אהוביה סנדק. ולראיה - פרסומי המשטרה בעקבות נגיחת מכונית המשטרה במכונית "נערי הגבעות", שהביאה להריגת אהוביה סנדק, ומעשיה, כולל התעמרות בקרובי אהוביה ובקרובי חבריו.
דרך אגב, כמו במקרים אחרים של אלימות שוטרים, המעורבים בהריגת אהוביה לא הושעו מעבודתם, והמשטרה ניעורה לפתע מבטלנותה הכרונית, ועוסקת במרץ לא-אופייני לה בטיוח רבתי. ויש לה היסטוריה ארוכה בעניין טיוח אחרי הריגת אזרח - למשל, הירי בעקיבא יעקב אלקריף בוואדי סאליב בחיפה, שהצית את המהומות הידועות בשכונה החיפנית (1959); עינוי עמוס ברנס בחקירתו, כדי לסחוט ממנו הודאת שקר, שעלתה לו שמונה שנים וחצי מאסר; הריגת יעקוב מוסא אבו אל-קיעאן באום אלחיראן (2017); וכעת הריגת אהוביה סנדק. ובדרך היו עוד לא מעט אירועים כאלה.
כמובן, השוטרים המעורבים לא נענשו - גם לא על עדויות שקר במשפט ברנס; וחלקם קודמו לתפקידים בכירים במשטרת דה-פינס. קין, קול דמי אחינו אהוביה צועקים מן האדמה.
לא ידע
"כלב אינו נושך כלב", הזהירו אותי בילדותי. ולנגד עינינו זה קורה חדשים לבקרים כשהשופט לשעבר אורי שהם, לשעבר שופט בית המשפט העליון, מבקר התנהגות נלוזה לכאורה של שופטים, בתפקידו כנציב תלונות הציבור על שופטים.
שהם דחה תלונה על השופט חנן מלצר, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, שערך חתונה גדולה לבנו, למרות תקנות הקורונה. נראה, ששהם למד היטב את שיעוריו בהתעמלות לשונית בארבע שנותיו בבית המשפט העליון. הוא דחה את התלונה נגד מלצר בטענה המגוחכת, שמלצר לא ידע, שיש בעיה עם כמות המשתתפים בחתונה. נהדר, אדון שהם. שאפּוֹ!!! האם שמעת אי-פעם על הכלל היסודי, שאי-ידיעת החוק אינה מזכה מעבירה?!
על כך הזכיר לי שכני, שגם בקרב המצדדים בשוויון בפני החוק, שרירה האמרה המפורסמת, מה שמותר ליופיטר, אסור לשור.
קביעת שהם לא תוסיף ליוקרת בית המשפט העליון, שממילא נמצאת בצלילה מתמדת. כפי שאמר הנשיא אברהם לינקולן, "... אי-אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן".
עוד התרעה שבוזבזה
מלחמת יום הכיפורים מעניינת אותי, ולדעתי, מרוב הסתרה של עובדות, כדי להעלים מהציבור את האסון, שאתרע לנו לפני 47 שנה, אין לרוב הישראלים, וגם לאחרים, מושג מה השתבש לחלוטין אז. זה לא היה המודיעין, כפי שמסביר אלוף (מיל') הרצל שפיר, קצין קרבי מנוסה ביותר, שהיה ראש אגף כוח-האדם במלחמה - בספרו החדש, "מלחמת יום הכיפורים - מבט שונה" (מערכות ומודן, 2020). ועדת אגרנט המציאה בלון, וניפחה אותו - ההפתעה אשמה בכישלונות. תיאוריה מופרכת זו אינה מחזיקה מים כשבוחנים מקרוב את לחימת צבאנו בימיה האחרונים של המלחמה (עיינו, למשל, בערכים "גולני" בחרמון, הקרב במתחם "מיסורי" והקרב על העיר סואץ).
אגף המודיעין (אמ"ן) יצא מהמלחמה מוכה וחפוי-ראש, כיוון שוועדת אגרנט והממסד הביטחוני הפנו את הזרקור אליו ולא אל מחדלים מבצעיים, שהיו חזון נפרץ במלחמה ובהכנות אליה. כיוון שאיני מאמין בחשיבות המודיעין במלחמה, אלא בפעולה של היחידות להשיג לעצמן מודיעין (די בעקבות החוקר הבריטי המפורסם ג'ון קיגן), לא עסקתי במחקר כישלונות המודיעין ביום הכיפורים; והם היו רבים ולא רק מחדל ההתרעה.
אך דווקא בעניין ההתרעה למדתי בשבוע האחרון מקטע, שפרסם אמנון לורד, בישראל היום: בראשית ספטמבר 1973 הודיע קולונל מוחמד בן עלי, ראש המודיעין המרוקני, לרפי מידן, ראש שלוחת "המוסד" במרוקו, על כוונת מלך מרוקו לשגר כוח מרוקני לסוריה. מידן דיווח על כך למטה "המוסד", שהורה לו לעזוב את מקום שירותו. כוחותינו פגשו את הכוח המרוקני (גדוד טנקים מתוגבר) בשולי החרמון. כוח משלוח מרוקני נשלח גם למצרים. את המידע פרסם אל"ם (מיל') ד"ר שאול שי - קצין מודיעין בכיר, שהיה ראש מחלקת היסטוריה בצבא, והנו חוקר במרכז הבינתחומי בהרצליה - במאמר מחקרי.
כלומר, לפני שהמלך חוסין הגיע לפגישה עם גולדה מאיר, ראש הממשלה (25 בספטמבר 1973), וסיפר על ההכנות המצריות והסוריות למלחמה (ידיעות, שלא נראו לאמ"ן), היה בקהילת המודיעין הישראלית שפע של מידע מתריע על המלחמה הקר̤בה. גם הצלבת המידע המרוקני עם המידע הירדני לא הצליחה לשנות את ההערכה המוטעית של אמ"ן על סבירות נמוכה למלחמה, עד שד"ר אשרף מרוואן, הסוכן המצרי הבכיר של "המוסד" במצרים, סיפר בלונדון לצבי זמיר, ראש "המוסד", בליילה שלפני המלחמה, שלמחרת תפרוץ מלחמה.
האם זה יכול לקרות שוב? לפי יצחק רבין, בדיון בוועדת הכנסת לחוץ ולביטחון, הכשיל המודיעין אותנו ב-25 השנים הראשונות למדינה, וימשיך לעשות זאת - כי זו דרכו.
הופתע
את תא"ל מיל' עמוס גלבוע, שהלך השבוע לעולמו בגיל 81, פגשתי פנים-אל-פנים לפני כשנתיים, כשסיפר בסדנת אלפרדו לחקר מלחמות (שאני מרכזה עם ד"ר אורי מילשטיין) על הימים הנוראים לפני שהסורים והמצרים הפתיעונו במלחמת יום הכיפורים.
עד אמצע 1973 היה גלבוע ראש המדור הצבאי בענף 5 (סוריה, עירק ולבנון) במחלקת המחקר באמ"ן, וקודם לסא"ל כראש הענף הבסיסי באמ"ן/מחקר. כמומחה לסוריה, נחרד כשראה, שמחלקת המחקר מתעלמת מכל הסימנים, המעידים על מלחמה, ובעיקר, מתנועת חטיבת השריון 47 לגולן. בחקירת השבויים הסוריים הבכירים, שנתפסו בלבנון כשנה לפני כן, במבצע "ארגז", התברר, שתנועת החטיבה ממקומה כמשמר לנשיא באשר אלאסד באגן דמשק הנה הוכחה, שצבא סוריה נכון למלחמה. וזה לא היה "סימן מעיד" יחידי, שבמחלקת המחקר התעלמו ממנו.
יתר על כן, גלבוע
חשף בהרצאתו את העובדה, שכשמונה ימים לפני פרוץ המלחמה העביר לאמ"ן סוכן בכיר מאוד ואמין מאוד את תוכנית המתקפה הסורית ואת מטרתה: כיבוש כל רמת הגולן. גם מהמידע הזה, כמו מהמידע המרוקני (ראו לעיל) ומהמידע, שהביא המלך חוסין כמה ימים לפני כן - התעלמו ראשי אמ"ן בקובעם, כי הסבירות למלחמה נמוכה.
לימים, סיפר גלבוע, שכשהיה ראש מחלקת המחקר באמ"ן, נפל לידיו באקראי תיק גנוז, ובו הדיווחים של אשרף מרוואן. גלבוע נדהם, לדבריו, ממה שגילה בתיק. כשהשתחרר, הפך גלבוע לפרשן בענייני מודיעין וצבא, וכתב ביוגרפיה חשובה של אהרן יריב, פרסומים בענייני תורת המודיעין, ניתוחי אירועים במודיעין והרבה מאמרים עיתונאיים.
