"מה יהיה אחרי הסתלקותו של אבו מאזן?" עם שאלה זו נפרד מאיתנו, הקוראים, הפובליציסט תא"ל (מיל') עמוס גלבוע, כשהוא מבטיח להשיב על כך "במאמר הבא". בעמודי הדעות של מעריב אחת לשבוע פירסם עמוס שלנו את מאמריו המחכימים, שתמיד חשתי לקוראם לפני כל השאר. כי עמוס שילב בכתיבתו ידע מעמיק עם עמדות אמיצות. שבוע אחד יכל לכתוב על המצב הביטחוני והמתרחש באזורנו, ולאחריו להביע דעותיו האמיצות באשר למתרחש בזירה הפוליטית.
"המאמר הבא" שלו כבר לעולם לא יתפרסם, כי עמוס עזב אותנו לעד, לפתע, משאיר את כל מכריו וקוראיו המומים. שוב לא יופיעו מאמרים בחתימתו. שוב לא נפגוש אותו באירועי המרכז למורשת המודיעין (המל"מ), כמי שהטביע חותמו על המודיעין הצבאי הישראל שנים רבות בשירותו הצבאי, תרם מהידע העצום שלו, מהניסיון עתיר השנים שלו, למורשתו ולהנצחת חבריו. אני עצמי הכרתיו בעיקר באמצעות מאמריו, שבהם שילב ידע ודעה, אמונה ויושרה, מקוריות ושנינות.
לאחר שטיפל במאמרו האחרון בעשור ל"אביב הערבי", שעבר כצונאמי על מדינות ערב ושינה פני המזה"ת, השאיר עמוס לפעם הבאה את הנושא הפלשתיני, הרשות ביו"ש מצד אחד, החמאס בעזה מצד שני. והפעם הבאה כבר לא תהיה... אפשר רק לשער מה היה נאמר ב"מאמר הבא". כיצד היה מנתח את המצב באזורנו עם תחילתה של 2021.
בוודאי היה מסתמך גם על ההתרחשויות השונות שהיינו עדים להן רק בימים האחרונים, כמו התמרון הצבאי היומרני שערך החמאס, תוך הפרחת סיסמאות מתלהמות נגד ישראל, וכל כולו הצגת שנאה, וכמו תנופת ה"התנחלות" הפלשתינית ברחבי הגדה ובמיוחד בשטחי C, במגמה לקבוע עובדות בשטח. עמוס ציין, ובצדק, שמה שמכונה "האביב הערבי" לא קרה, הגם שפני המזה"ת השתנו. לא אביב פרץ לפני עשור כי אם טלטלה, שריסקה את אחדות העולם הערבי, הפילה משטרים, גרמה לתהפוכות. על אחת כמה וכמה שלא הגיע האביב המדומה אל הפלשתינים. הם נשארו בטלטלתם, מקובעים בעמדותיהם, רחוקים עוד יותר מהשגת יעדם.
חוץ מערביי ישראל שמצבם הכלכלי טוב ביותר, הערבים המכונים "פלשתינים" נחלקים לעוד שלוש קבוצות: ערביי יהודה ושומרון שמקיימים מראית עין של שלטון עצמי, ערביי עזה שלפותים במדינת טרור, וערביי התפוצות כמו אלה שבמחנות הפליטים בלבנון או בירדן, ומשמרים את חלום ה"שיבה".
ערביי ישראל עודם משלמים מס שפתיים לזהותם הפלשתינית, אבל אין ספק שהם נמצאים באביב חייהם. הערבים שמעבר לקו הירוק או לפחות הנהגתם ממשיכים לדבוק בכינוס ועידה בינלאומית לשם קיום מו"מ עם "האויב הציוני". ועידה בינלאומית, כבר לימדנו מורנו ורבנו יצחק שמיר, פירושה אחד - נסיגת ישראל לקווי 67 והקמת מדינה פלשתינית בלב הארץ.
רמאללה מדברת בגנות הסכמי שלום שמכוננת ישראל עם מדינות ערביות, ואינה בולמת טרור של "יחידים". עזה והתפוצות הפלשתיניות כלל אינם מדברים בשפת שלום ולו גם מדומה. נהפוך הוא, הטונים המחריפים, קולות הנפץ העולים מהרצועה ומדרום לבנון מלמדים, כי שם לא למדו דבר מתבוסות העבר. כל כולם ממוקדים בהכנת המיתקפה הפושעת הבאה, והתושבים המסכנים - שיגוועו בינתיים ברעב.
דבר אחד שכחו הפלשתינים - היה בוודאי מסכם עמוס גלבוע את מאמרו שלא נכתב. אין יותר אחדות ערבית סביב הבעיה שלהם. יש מיאוס גובר מכאב-הראש הפלשתיני. אפילו תמיכת אירן מצד אחד, וטורקיה מצד שני, אינה נעשית מ"אהבת מרדכי" כמו משאיפת שני המשטרים האיסלאמיים הללו להיות המעצמות הדומיננטיות באזור, ולעזאזל הפלשצינים והיהודים.
כמה ממאמריו האחרונים של עמוס עסקו בפוליטיקה הפנימית בישראל. למיטב ידיעתי, לא הגדיר עצמו כאיש ימין, הוא לא היה איש פוליטי, אבל כתיבתו דיברה בעד עצמה. הוא "העז" לכתוב, שהדבקת הכינוי "רודן" לנתניהו היא עוד ישראבלוף: "כלום ממאפייני הרודן אין לנתניהו, הוא משליך עיתונאים למרתפי הכלא? היכן ראיתם רודן שהוא כמו סמרטוט לרגלי החרדים?" - כתב רק לפני שלושה חודשים. במאמר ביקורת חריף שלו על ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון, שבזמן רצח רבין היה בפריז "בשליחות רבין", עושה גלבוע חוכא ואיטלולא מתירוץ זה של גילון למחדלו הנורא, ומסכם: "מעציב אותי שאלה שמכנים את נתניהו 'שקרן', אינם מקפידים (בדברי אמת) על עצמם".
אכן, בנוף הפובליציסטי כיום, תא"ל גלבוע היה עצמאי, קול חשוב ורענן, שאינו הולך בתלם. כמה יחסרו לנו במיוחד תובנותיו על הסיכסוך הישראלי-פלשתיני. התיימרתי כאן לנסות לכתוב במקומו את "המאמר הבא", אבל מי אני שאכנס לנעליו או למוחו של אנאליטיקן מבריק שכמוהו, סייפא וספרא, אוהב עמו וארצו, שלמענה הקדיש את כל אונו?
