הילדה השבדית הזועפת גרטה תונברג התבגרה. מאפרוח הפכה לפרגית (טוב, סליחה, מה גם שהיא טבעונית), היא כבר נערה. עדיין רזה כשלד, לבושה ברישול, כי אופנה היא עונה משתנה של טעם ובגדים לא מעניינים אותה לכן טעמה בהם פשוט ואפור. מלאו לה השבוע 18 שנים והיא ודאי לא תבקש לעצמה מתנות מפנקות, כי מתנות אנשים אוהבים לקבל באזור הנוחות שלהם וגרטה מעולם לא ביקרה באזור הזה.
הדבר היחיד שהיא רוצה זה מה שהיא לוחמת עליו, על עולם נקי יותר, מזוהם פחות. היא מבקשת לעורר את דעת הקהל בעולם לחריפותו של משבר האקלים ולסכנה הקיומית הממשית הגלומה בו, לא מאחורי האופק אלא כבר כאן, כבר עכשיו. היא כועסת, ואפשר להבין אותה. החושך יורד עכשיו מוקדם לא רק כאן אלא גם בשבדיה, וכל מה שהיא רוצה או בעצם, זקוקה לו הוא בסך-הכל פנס חדש לאופניים, במקום זה שנשבר, כדי שהיא תוכל לנסוע בבטחה גם בתוך החושך, מה שהיא עושה בלאו הכי, כשהיא נלחמת מול עולם שבע או רעב מדי, מול אדישותם המפוהקת של הראשונים ומול עוניים המשווע והמחפיר של השניים.
ומעט מדי אנשים נענים לקול הקורא שלה ולצלצולה בפעמוני האזעקה, אשר דנדונם גווע אל המקום שאחרי שההד שוקע. אל הים הכללי של האיחולים אני מוסיף טיפה אחת משלי, ונרתם, לא רק למענה אבל בהחלט לכבודה, למאבק החשוב, הקריטי, נגד משבר האקלים העולמי ומתחיל, כמו שמתחילה צדקה, בבית. מפריד אשפה, ממיין אותה לסוגיה, ומניח פריט אחר פריט במקום המיועד לו - פח, מכל, מכולה. מזל טוב נערה יקרה, ההולכת יחפה על קוצי החיים ולא חוששת להידקר, וממשיכה לזעוק את זעקתה, אולי בסוף, כשיהיה מאוחר וחמור מספיק, נתעורר.
