במחול השקרים המלווה אותנו במאבק בקורונה מאז מרס 2020, שלושה שחקנים מרכזיים: השוטים, מאחזי העיניים וחסרי החוליות. שלוש קבוצות אלה מרכיבות את רוב מניינו ובניינו של הציבור הישראלי.
למן הופעת המגיפה, ידוע היה לכל כי חיסון לא יהיה בנמצא, לפני תום שנת 2020, במקרה הטוב וכי עד לחיסון אפקטיבי של 60% - 70% מהאוכלוסייה יהיה איום המגיפה בפועל זהה לזה שהיה בתחילתה. המשמעות המעשית היא שלפחות עד אמצע שנת 2021, תאלץ ישראל לנהוג באיום הפנדמיה כאילו היא בתחילת הדרך. עם חיסון חלקים ניכרים באוכלוסייה תקטן בהדרגה השפעתה וניתן יהיה לחזור בשלבים לחיים תקינים, אעל-פי שהקורונה לא תעלם מחיינו לגמרי.
כפתרון ביניים עד לשלב היציאה, כך הסבירו המומחים, יש לנקוט זהירות מיוחדת למניעת הדבקות, המסכנת מאוד את בני הגיל השלישי ומשבשת את סדרי החיים, בהביאה לתפוסת-יתר בבתי החולים ו"לאי-ספיקה" שלהם. זאת ועוד, מספר הנדבקים קובע את מספר החולים, את מספר החולים קשה ואת מספר הנפטרים מהמחלה. בשלב מתקדם מעט יותר, התברר שיש לנגיף מוטציות עובדה המעצימה את מורכבות ההתמודדות.
כאמצעי זהירות הוגדרו מתחילת הופעת המגיפה שלושה צעדים: מניעת התקהלות - שמירת מרחק, עטיית מסיכה ושמירת היגיינה. אין ספק שקיום קפדני של כללי התנהגות אלה משנה את דפוסי החיים השוטפים, אינו נוח ומכביד על פעילות היום-יום. אולם, הובהר חזור ושנה, שללא חיסון אין הרפואה יודעת להציע לציבור אמצעי התגוננות אפקטיבית אחרים, זולת סגרים, שפגיעתם הכלכלית והחברתית חמורה. אין ספק שראש הממשלה נקט שתי יוזמות חשובות מאוד בהתמודדות במשבר המתהווה: הסגר הראשון והקדמה מירבית של קבלת החיסונים ותחילת מבצע חיסון ארצי מקיף מיד עם הגעתם.
1 זהו השלב בו "עולים" השחקנים על במת משחק ההונאה העצמית, בו אנו משחקים עד עצם ימים אלו.
השוטים נחלקים לשתי קבוצות: א. אלה שאינם מאמינים בקיום הנגיף (השוטים הדסטרוקטיביים) ב. אלה שמסתכנים ביודעין, אך רואים בסיכון "ספורט אתגרי". הללו אינם מקבלים מרות של חוק או הוראות ממשלתיות מחייבות, או סבורים ש"חופש הפרט" מנותק מאחריותם הקולקטיבית לחברה. בגישתם האגוצנטרית, הם מאמינים שאם תתבדה תקוותם ויחלו, יעמדו שוטים אחרים, שבדרך כלל נושאים בעול, ויגישו להם את העזרה הדרושה מבלי לגבות מהם עבורה מחיר יקר. לצערי, לפי שעה צודקים הם בזכות קבוצת חסרי החוליות.
ההתגוננות האפקטיבית ביותר מפניהם - צריכה להיות מניעת גישה לאמצעי התקשורת או לרשתות החברתיות, בהן הם מטיפים ללכת בדרכם. הטפה מתמשכת זו הופכת בפועל להטפה נגד הרשויות והוראותיהם, המעצימה את הנזק הכללי. בפועל, ראינו שאמצעי התקשורת מצאו בהם קלף מזדמן מצויין להגדלת המבוכה בציבור, לשיבוש המידע הזורם אליו, לפיתוח ויכוחי-סרק נרחבים ולהגדלת הריינטינג "הקדוש". מהלכים אלה הועצמו גם בשל חוסר המעש של חסרי-החוליות, שהם בעיקר הממשלה וגורמי האכיפה.
מאחזי-העיניים, נחלקים גם הם לשתי קבוצות: א. אלה שנפגעו מהקורונה, בעיקר כלכלית, לא טופלו על-ידי הממשלה כראוי והחליטו ל"התנקם בה" על-ידי הפרת הוראותיה במכוון ובהפגנתיות. אלה מהווים למעשה תערובת מוזרה למדי של מאחזי-עיניים ושוטים. שכן, הממשלה אינה מתקנת את שגיאותיה בתחום הכלכלה ללא לחץ ציבורי ישיר. מאידך-גיסא, מהלכיהם הגורמים להמשך הפצת המגיפה, מחמירים את הפגיעה הכלכלית לכולם, והופכים כל מי שתורם לכך בפומבי, לגורם שאינו אהוד ואינו נתמך ע"י רוב הציבור (הדומם). כך מפסידים הם אחד הכלים החשובים למאבקם כיום וגם לאחר שתשכך המגיפה. ב. אלה שאינם מעיזים לצאת נגד הממשלה במופגן ובמפורש, ומכנים את המהלכים האנרכיסטיים שלהם - חוסר ברירה כלכלי, או זכויות אדם להביע אי-שביעות רצון מהמצב הרווח במדינה. אולם, מצב זה רק בחלקו הוא תולדה של הקורונה. בחלקו האחר הוא מצב מתמשך, שתלאות המגיפה נוספו עליו והחמירו את השלכותיו. כך או כך, אין הם קוראים ליד בשמו ומסתתרים מאחורי נימוקים שאינם מועילים להם ומזיקים מאוד לכלל הציבור.
מיוּנים אלה אינם מדויקים, משום שבכל אחד מהם מצויים מיוני-משנה או שילוב גורמים שמעצבים את התופעות המתוארות. באורח פרדוקסאלי כולם מחריפים את המצב: מחוללי ההרעה סובלים ממנו יותר, והממשלה "מסתתרת" תחת מעטה האירועים הבלתי-נשלטים כביכול, שהופכים עבורה רעש-רקע, ובחסותם אינה משנה את אורח התנהלותה.
הביטוי האולטימטיבי להחמרת מצב התחלואה - מספר החולים הקשים ומספר הנפטרים
2 - הוא זה שמביא להכרח לנקוט בסגרים חלקיים או מלאים. מטרתו של סגר היא לאכוף בצורה גורפת, מוכללת וקיבוצית מציאות אחת על הכל, משום שהוכח שהממשלה אינה מסוגלת לנהל אכיפה דיפרנציאלית. לפיכך, בעינַי גורמי האכיפה: ממשלה, כנסת והמערכת המיועדת לכך - התביעה הכללית, המשטרה והרשויות המקומיות - הם חסרי החוליות.
משבר הוא מציאות חריגה, שבה משתנים או משתבשים כללי המשחק הנורמטיביים ומוסדות המדינה נדרשים להציע דרכי- פעולה והתנהלות חלופיים ולוודא שאלה יקויימו כנורמה, עד חלוף המשבר. מגיפה דוגמת הקורונה, היא משבר. מאחר שהיא מתחוללת סימולטנית במרבית מדינות העולם, הרי היא משבר עולמי שכל מדינה ריבונית מתמודדת מולו בביתה בדרכה שלה. הוראות סגר מחריפות את עוצמת המשבר משום שהן טוטאליות ומקיפות גם מי שאינו חייב בהן באופן אובייקטיבי. הוכח שגם אנשים שאינם חולים, עלולים להדביק אחרים לרבות קרובים וידידים ולסכנם. מה שאינו נסבל ואסור שיתקיים במצבים מסוג זה, הוא אוזלת-יד של השלטון המרכזי והמקומי. מה שאסור שיקרה הוא שמערכת אכיפת החוק תסרס את הממשלה ותשבש מנימוקים פורמליים וסימבוליים את מהלכי ההתמודדות באופן גורף ושיטתי. בלתי נסבל בעיני שדווקא במשבר חמור, תישלט המדינה אופרטיבית ע"י שלוש רשויות שונות: ממשלה, כנסת, ורשות אכיפה, שכל אחת מהן מתפקדת כרשות מבצעת בתחומי עשייה שעשויים להימצא באופן זמני או קבוע בניגודי עניינים.
המשבר הפוליטי בו נמצאה ישראל עם הכניסה למשבר הקורונה, במרס 2020, החריף את מחול השדים, משום שאפילו הממשלה והכנסת לא תיפקדו כרשויות אחודות ומסונכרנות סביב מדיניות אחת אלא כרשויות מפוצלות, לעיתים אף לעומתיות. מדינה כישראל, שעשויה לעמוד בהתרעה קצרה בפני איום מלחמה, אינה יכולה להרשות לעצמה טירוף של הונאה עצמית מבחירה חופשית. לכן, בחירות הן עתה כורח, וטוב שהגענו לכך. בעיני זהו אחד התנאים ההכרחיים ליציאה מהמשבר ועליה מהירה על דרך ההתאוששות והשיקום.
