עם הקמת באר שבע על-ידי העות'מנים הפכה העיר למרכז האורבני של השבטים. חלקם עברו להתגורר בעיר ואף לקחו חלק בחיים הציבוריים. עם זאת רבים מהשבטים המשיכו להתגורר במקומם, לעבד את האדמות ולהילחם על זכותם להיות בעליה החוקיים גם ללא תעודות או רישום בטאבו. את הסיפור של "אל-לקייה" סיפר השיח' חסן אברהים אל-צנע (יליד 1931 בכפר "זמארה" באזור אל-שריעה) ותושב אל-לקייה בעת הראיון). כך סיפר לחוקר:
"בשנת 1949 השבט של קדיראת אל-צנע התאסף "באל-לקיה". באו השלטונות של הממשל הצבאי לשם, וצוו על התושבים להתפנות מרצון לגדה המערבית, שהייתה אז בשליטת ירדן. הממשל הציע גם אפשרות הגירה לרצועת עזה אשר הייתה בשליטת מצרים. כשהתושבים סירבו להתפנות חלק מהגברים נעצר ולאחר המעצר הוצע לעצורים לצאת לחופשי בתנאי שיתפנו מרצון לאחד משני המקומות הנ"ל, ומי שהסכים לכך הוצא מהמעצר בתנאי שייקח את משפחתו אתו לעזה או לאזור "אל-רהוה" במורדות הר חברון". המשיך וסיפר השיח':
"בראשית 1952 התושבים הושמו במצור חודש ימים בלי להרשות להם להכניס ליישוב לצרכים בסיסיים, וכשזה לא שבר את רוחם, השלטונות ניצלו את תירוץ מניעת ההברחות מעזה והגדה המערבית כדי לצוות על התושבים לעזוב את המקום. בספטמבר 1952 הגיש השיח' אברהים אל-צנע, השיח' של השבט, בקשה לבג"ץ באמצעות העו"ד חיים קזיץ להוציא צו נגד הגירוש, אך לפני שבג"ץ ידון בעניין, בא לאל-לקייה כוח צבאי גדול בליווי משאיות והכריחו את התושבים לעלות על המשאיות תוך כדי איומים בשימוש באלות.
המשאיות הובילו את התושבים לאל-רווה דרומית לחברון ועל הגבול (בשטח הישראלי) הקימו מחנה פליטים מאולתר. לאחר 40 יום יצאה החלטת בג"ץ המורה לממשלת ישראל להחזירם למקום מושבם, ובינתיים גם ממשלת ירדן סירבה להתיר לפליטים להיכנס לתחומה. שני גורמים אלה הביאו אולי להחלטת הממשל הצבאי להעביר את התושבים לתל ערד".
הסיפור של משפחת אבו-עאיש מדגיש שוב, לדעת החוקר, את הקשר של השבטים ליישובי המוצא שלהם ואת האטימות שגילו שלטונות ישראל בראשית שנות החמישים בעת גירושים והחרמות. עליאן אל צאנע (יליד 1943) סיפר על שאירע באזור אל-שריעה בצפון מערב הנגב:
"... לאחר כיבוש באר שבע, באו אלינו שני יהודים (מיכאל הנגבי ויצחק שמש) ששימשו בתפקידים בכירים במערכת הממשל הצבאי בנגב, הם קנו מאתנו את היבולים של הדגנים וביקשו שנעזוב את הכפר בגלל קרבתו לגבול המצרי. מדבריהם הבנו שהדרישה שלהם היא יותר מאשר בקשה ושעלינו לעזוב לפני שינקטו דרכים אחרות. עזבנו לאל-לקיה שאליה התנקזו כל השבטים של מטה קדיראת אל-צנע".
על מה שקרה בלקיה לאחר כיבוש באר שבע וההשתלטות הכוחות הישראלים על סביבתה סיפר מוסה אסמעיל אבו עאיש (יליד 1931): "אבא שלי היה מהמתנגדים לכך בהסבירו שכדי לעמוד מול הטנקים אתה צריך תותחים ולא רובים. באר שבא הופצצה מהאוויר בצורה שהתושבים אולצו לעזוב אותה. באותו יום של כיבוש באר שבע... בא קומנדקר יהודי והקצין אמר לתושבי לקייה שצריכים לעזוב עד מחר ומי של עוזב ייהרג. ... רובם עזבו לכיוון עתיר ליד חברון. לאחר שבועיים שבו ... בהתחלה השיח'ים שלנו אמרו לגברים היכולים לשאת נשק לקנות רובה אחד... חזרנו לאל לקיה והם חזרו וגרשו אותנו בשנת 1952".
הסיפור של אל-עארקיב ממחיש באופן ברור לדעת החוקר את עניין הקשר למקום וההיאחזות בו. השיח אל-טורי אמר בנידון: "...יש לי קושאנים עות'מניים ובריטיים את המסמכים האלה לא יכלה בריטניה הגדולה להתעלם מהם ולא תוכל מדינת ישראל או מנהל מקרקעי ישראל להתעלם מהם. ובנוסף לכך יש את "הטאבו" שלא ניתן להתעלם ממנו והוא בית הקברות המוסלמי שנמצא כאן משנת 1914...".
השיח ציאח מתווכח עם ההשקפה הישראלית אשר הדגישה את הנוודות של האוכלוסייה בנגב, כד לשלול ממנה את הקשר לאדמה. הוא אמר בעניין זה: "כשהרסו את הכפר שלנו בפעם הראשונה, נאמר שהיא שייכת לשבטים אחרים" אבל השיח' התעקש לומר כי הוא קנה את השטח במטבע עות'מני והיא לחלוטין של השבט שלו. גם אסמאעיל אבו מדיע'ם (יליד 1932) מאל-ערקיב מדגיש את הקשר של תושבי ערקיב עם המקום ועם האדמות. כך הוא מתאר את שאירע ב 1948:
"כשנכנסו העות'מנים ... לא גירשו אף אחד ... כך גם עשתה בריטניה שנתנה לאנשים להישאר על אדמתם. לחרוש ולזרוע. גירוש האנשים מעל אדמותיהם בעל כורחם נעשה רק על-ידי ממשלת ישראל. בשנת 1948 הייתי בן 16, נאספו לכאן 16 גברים והרגו אותם. ...האיש שפיקד על המבצע היה ממשמר הנגב... האנשים נפוצו רובם לכיוון הגדה המערבית. אני מעריך שאחוז גדול מאלה הפכו לפליטים והיו קרב למחצית מתושבי הכפר שהיו כאן לפני המלחמה".
בשנת 1953 לקחו את השבט אל-ערקיב לאזור ואדי אל פח'ארי בהבטחה שהם יוחזרו לאחר 6 חודשים. לאחר שלא קרה כך, החלו הבדואים לשוב לקרקעותיהם ולעבדם תחילה בחשאי ולאחר מכן בגלוי. הממשל התנגד להקמת פחונים לאוהלים כל שכן למבני אבן ודאג להרסם. כך למשל הרסו את ביתו הבנוי של דודו חוסיין בתחילת שנות השישים. קייסה מרג'אן משבט אל-עזאזמה סיפרה על מה שקרה לה בסתיו 1948 ולאחר מכן:
"בבאר שבע גרו אז פלאחים מעזה, וכאשר נכבשה העיר הם גורשו ועברו בעיקר לחברון... השבט העמיס את רכושו על גמלים ושמענו על הרג בני שבטים שסירבו להתפנות. הופצו גם שמועות על שבט ששיתף פעולה עם הממשלה".