לפני שנים אחדות פגשתי לראיון עיתונאי ארוך את פרופ' יהודה באואר, מחשובי חוקרי השואה בארץ ובעולם אשר היה מיוזמי יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. בתום השיחה המרתקת והמעניינת שאלתי בנימוס את פרופ' באואר מדוע לא כתב לי דבר על ספר הילדים 'הנרות שרעדו', הראשון שפרסמתי כחלק מסדרת ספרים מעצבי זהות בנושא השואה בהלימה לילדים ונוער. פרופ' באואר הביט בי בעיניו השלוות ודפק לפתע על השולחן "ילד יהודי בשואה לא חיפש נרות שבת הוא חיפש לחם, לחם". אמר וקולו התקיף והסמכותי עדיין מהדהד בראשי. נזכרתי באירוע זה כאשר קראתי בהתרגשות את הפרסום החדש אודות האינטלקטואלים היהודים אשר בימי הסופה והסער העדיפו לסחור במזונם תמורת רכישת ספרים. קראתי את הפרסום הזה ותהיתי איזו עוצמה של טפיחה על השולחן היה טופח פרופ' באואר, נרות לשבת לא, ספרי הגות כן? הבנתי שלכל אחד הייתה שואה משלו, תקומה משלו, גבורה משלו, בחירה משלו.
משרד התפוצות פרסם בהתקרב יום השואה הבינלאומי כי חלה ירידה משמעותית בתקיפות פיזיות של יהודים ברחבי העולם על-רקע אנטישמי. רגע טרם שתישמע אנחת הרווחה, הוסיפו במשרד כי הרקע לירידה בתקיפת יהודים הינה מגיפת הקורונה, ההסתגרות, הסגרים, אלא שלצד ירידה זו נרשמה עלייה תלולה בפרסומים אנטישמיים ברשתות החברתיות ובפלטפורמות מחתרתיות.
שנאת היהודים, האנטישמיות, לובשת ופושטת צורה, היא חיה ובועטת, בעיקר ביהודים, היא מרימה ראשה במדינות נאורות, תרבותיות, מתקדמות, מדינות שהיו שם והשתתפו ברצח העם היהודי באופן פעיל ובאופן סביל, האנטישמיות שוב אינה מילה גסה, שוב אינה בושה, מצעדי הנאצים החדשים חובבי מועל היד עדיין פה, הקריקטורות והמיצגים האנטישמיים מופצים ברחובה של עיר, יהודים שוב מותקפים באירופה ובארה"ב רק בשל היותם יהודים.
יום השואה הבינלאומי ערכו יחשב רק אם לצד הצהרות, הנחת זרים, דקה דומיה ונאומים חוצבי להבות, יגיעו המעשים. ידעו וילמדו כחלק ממשי בתוכנית הלימודים, מהי השואה. ילדים בברלין ובניס, בגנט ובאמסטרדם, בניו-יורק ובלובלין ידעו מה היו הגורמים להתרחשותה, ילמדו על המחיר הנורא, יפנימו ערכים של חרות, צדק, מוסר, אהבת אדם וקדושת החיים,
ילד יהודי בשואה חיפש לחם, רק לחם, אינטלקטואל יהודי בשואה השביע רעבונו בספר, יהודי מאמין בשואה נשא עיניו לשמיים והתפלל אחרי שמונים ושמונה שנים מאז התכסו השמיים בענני השחור. ילד יהודי חופשי בארצו, אינטלקטואל יהודי בן-חורין במדינתו, יהודי מאמין מתפלל באור השמש לאלוקיו. אך העננים, שוב העננים, אינם מרפים, הם מתעתעים מאז ימי האפלה ההם, פעם ענני נוצה, פעם ענני כבשים, תמיד עננים המרחפים תחת ראשי היהודים מתוניס ועד ליטא, מפולין ועד גרמניה, מאמריקה ועד בלגיה, עננים.
ילד יהודי בשואה מחפש לחם, רק לחם, ילד יהודי בארץ ישראל מחפש שלווה וחופש, ילד יהודי בעולם מחפש רק שלא יחזירו אותו לימים של הלחם, רק לחם.
