בשבוע שעבר קראנו על הלחץ של המצרים להוציא אותנו ממצרים והשבת אנחנו קוראים על אירועים שלאחר היציאה (שמות יג): [יז] וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם... כעת ה' בוחר עבורנו מהלכים שנראים לא הכי מיטביים; דבר ראשון הוא בוחר בדרך הארוכה: וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא... דבר שני הוא מורה למשה להוביל בכיוון הפוך, להתקרב חזרה למצרים אחרי שקצת התרחקו. אומנם הנימוקים כתובים בפסוקים, נמנע מלהוביל בדרך הקצרה: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. ציווה לחזור לאחור כדי לבלבל את פרעה (פרק יד): [ג] וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ; סָגַר עֲלֵיהֶם, הַמִּדְבָּר. [ד] וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעֹה, וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם...
הכל מתוכנן מראש. אבל צריך להבין, במה עדיף מרדף של פרעה על פני אפשרות של מלחמה עם פלשתים? את החלק השני קל להבין, עבדים שזה עתה שוחררו בדרך נס אינם כשירים להתמודד מול אויב העומד בדרכם אל היעד. אבל במה מועיל לעם ישראל התרגיל הזה שנעשה לפרעה? לכאורה, אם ה' רוצה להמשיך להכות במצרים שיעשה זאת בלי להלחיץ את בני ישראל. ובכן, בני ישראל היו אסירים במצרים והמצרים תפקדו כסוהרים. עם עבודת פרך. אסיר וסוהר, שניהם כלואים בין אותן גדרות, אומנם לסוהר יש יותר חופש תנועה אבל בעיקרון הוא נעול באותה מסגרת. ובהקשר הזה הבאנו פה בעבר את הרמז מהרב גינזבורג שליט"א: "סוהר = אסיר" בגימטריה.
שניהם נעולים בין אותם חומות אבל לכאורה יש הבדל גדול ביניהם, לסוהר יש חופש תנועה בעוד אסיר, ביחוד במצרים (אומר המדרש): עד עכשיו לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהייתה הארץ מסוגרת. אלא שההשוואה האמיתית היא בממד התודעתי, אסיר וסוהר שניהם כלואים בין אותן חומות תודעתיות. כאשר ה' מורה למשה לנוע בכיוון של חזרה למצרים, זה במטרה מוגדרת: וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעֹה, וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם... הסוהר שבו יתעורר ויניע אותו לרדוף אחרי האסירים להשיב אותם לעבדות. כמובן, הצפי הוא שכתוצאה מכך האסירים המשוחררים יחוו את הסכנה של שיבה לעבדות ויילחצו מאוד, וכך יגיע לשיאו העימות שבין סוהרים לאסירים, בין משעבדים למשועבדים.
שימו לב לנשמה
אם זוכרים את כל מה שקדם ליציאת בני ישראל, עשר מכות וכו', היינו מצפים שפרעה יתרכז בשיקום חורבותיה של מצרים וימחק מתודעתו את האסירים שכביכול ברחו. מצד שני היינו מצפים שבני ישראל, אחרי שראו וחוו את כל הניסים והנפלאות שעשה ה' במצרים והכל כדי להוציאם משם, לא יתרגשו מהמרדף של פרעה אלא יסמכו על מי שהוציא אותם שיטפל בפרעה כמו שטיפל בו במצרים. אבל במציאות קרה ההפך כידוע, פרעה בחר לרדוף אחרי בני ישראל: [ה] וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם... [ו] וַיֶּאְסֹר, אֶת-רִכְבּוֹ; וְאֶת-עַמּוֹ, לָקַח עִמּוֹ. [ט] וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם... ...עַל-פִּי, הַחִירֹת, לִפְנֵי, בַּעַל צְפֹן. בדיוק במקום שאליו חזרו בהוראת ה' למשה.
ובני ישראל נורא נלחצו: ...וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-ה'. [יא] וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. היה עדיף כבר להישאר עם הצרות המוכרות במצרים ולא להסתבך עם הלא נודע במדבר: [יב] הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. ההמשך ידוע, המרדף נגמר כשים סוף נבקע לפני בני ישראל והם עברו בתוכו ביבשה. המצרים שרדפו אחריהם הוצפו במי הים וטבעו כולם. אנחנו קוראים את הדברים ותוהים להיכן נעלם השכל של פרעה? לא הספיקו לו עשר המכות כולל מכת בכורות? חשב שהפעם ינצח את אלוקי ישראל?
ותהיה דומה לגבי בני ישראל - אחרי כל מה שה' עשה למענכם במצרים, ממה וממי אתם פוחדים? מה חשבתם, שכאן נגמר כוחו של הכל יכול ח"ו? התשובה היא שהם היו מקובעים, אלה בתודעת הסוהר ואלה בתודעת האסיר. התורה מספרת לנו ומצווה אותנו לחזור על הסיפור הזה שוב ושוב, שלא נשכח אותו. כי האמת היא שאת אותן שאלות אפשר לשאול עלינו, שכן במה אנחנו שונים מהם? האם אנחנו מוכנים להשתחרר מקבעונות חשיבתיים? אנחנו מצווים לזכור את יציאת מצרים בכל יום כדי לבחון את עצמנו האם ועד כמה השתחררנו מדעות קדומות, מהרגלים מזיקים, מפחדי הדמיון ואפילו מהנטייה לחשוב ש'ככה זה ואין מה לעשות'. כי כדי להיגאל באמת, חייבים להיפטר מכל הנ"ל ומקבעונות תודעתיים נוספים, כל אחד במקום שהוא נמצא בו.
בינתיים נראה שאנחנו מתעקשים לדבוק בתפיסות הישנות ואין כמו הקורונה להמחיש את זה. שכן המגפה הזאת מזמינה אותנו לערוך חשבון נפש יסודי, לבחון האם כל העניין שלנו הוא בגוף, בגשמיות, ואז הפתרון היחיד יבוא מהמדע כביכול, או אולי יש איזה עניין של חיבור לנשמה, חיבור שהוא חשוב יותר מכל פעולה גשמית בהקשר הזה. הרי הנשמה שנתן בנו הבורא יתברך היא חלק אלו-ה ממעל וחייבים לשמור ואף להגביר את החיבור אליה. והדרך היא בהקפדה על נשימות עמוקות ורצוי מאוד מתוך ריכוז המחשבה בפסוק מהתורה הקדושה. אפשר ורצוי פסוק שמדבר על יציאת מצרים, כגון "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".
