פרזון בלא חזון - מרשם לאסון

במאמר "קיר מגן" (מעריב-דעות, 26.1.2021), מנסה זלמן שובל, בדרכו, ללמדנו בינה בשאלות היסוד של מהות הדמוקרטיה ויסודותיו הבריאים והיציבים של ממשל דמוקרטי. בקטע האחרון של מאמרו הוא מביא ציטוט מדברי בן-גוריון, לאמור: "במדינה שאין בה עליונות של החוק, אין בה חרות... מדינת ישראל לא תתקיים בלי שלטון החוק ובלי שלטון הדמוקרטיה - שני אלה כרוכים זה בזה. ובהמשך דבריו קובע שובל שזו הבעיה האמיתית של המדינה שטרם נפתרה. אני מקבל גם את דברי בן-גוריון וגם את מסקנתו של שובל, אולם סבור שמאמרו אינו מבהיר כהלכה את הסוגיה העמוקה המסתתרת תחת אמירתו של בן-גוריון. לדעתי סוגיה זו העסיקה את בן-גוריון גם כשעסק בניסוח מגילת העצמאות. בלחץ הזמן וחילוקי הדעות בישוב, שאותן לא יכול היה לישב לפני ההכרזה ואותן אסור היה לו להעלים בהכרזה עצמה, קבע מפורשות, שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, אבל לא קבע מפורשות שהיא מדינה דמוקרטית. את יישוב הבעיה, הותיר לאסיפה המכוננת, שתיישבה בעבודתה על הכנת חוקה לישראל. גם דבר זה לא הסתייע לישוב בשנות העצמאות הראשונות, אולם משקלו הסגולי של בן-גוריון מזה, ותודעתו המפותחת בשאלת האיזון בין אופן המימוש של שלטון חוק מול שלטון דמוקרטי, הצליחו לגשר ולאזן בפועל בין הדברים, כל עוד עמד בראש המדינה. כשפרש, לא היה לו בכך ממשיך. שלטון החוק המשיך בשלו והשלטון הדמוקרטי המשיך בשלו. טיבען של בעיות פתוחות שהן יונקות אליהן השפעות חיצוניות, במטרה למלא את החסר, (בחוק אין ואקום). התפתחות המחשבה הפוליטית והאידאולוגיה הדמוקרטית חוללו את מאבק הכוחות בין הנטייה למשטר יהודי ודמוקרטי בישראל - שמטבעו קובע עליונות זכות הלאום היהודי על ארץ ישראל - לבין הניסיון לראות בדמוקרטיה סתירה פנימית ביחס לדמוקרטיה א-לאומית. אעל-פי ששום מדינה בעולם לא ישבה סתירה זו בעבר וגם לא לאחר הקמת מדינת ישראל, עדיין נמצאו בישוב היהודי בארץ וביהדות המיתחלֶנֶת (הופכת חילונית ומתרחקת מהדת עד כדי עוינות והתנכרות) בארץ ובתפוצות, יהודים² שביקשו להחזיק את המקל בשני קצותיו: להיות בעלים על מדינה יהודית מתוקף היותם יהודים ולחיות בה כאזרחי העולם הגדול כאילו הם חסרי לאומיות יחדנית. אלא שמושג הלאומיות עומד בסתירה למושג "אזרח העולם", שכן העולם טרם הגדיר עצמו הגדרה פוליטית ברת-קיום. עקרון השוויון עומד בדמוקרטיה ביסוד שוויון זכויות האזרחים: זכות כולם לבחור ולהיבחר ושוויון מעמדם בעומדם למשפט על-פי החוק שבתוקף. זכות ההצבעה השווה של האזרחים, קובע כתוצאה בלתי נמנעת שהכרעות דמוקרטיות מתקבלות ברוב קולות בעלי זכות ההצבעה ולא בשום דרך אחרת. הרעיונות המנסים לקעקע יסודות אלה בשם הצורך להיאבק ב"עריצות הרוב", הם רעיונות נואלים המבקשים להעביר במרמה את זכויות העם להכריע בגורלו לקבוצות אינטרסים אליטיסטיות, יהיה שמן אשר יהיה. בית המשפט לחוקה בישראל, כאשר הוא משולב במסגרת אחת עם בג"ץ, איין עקרונות אלה, וברוח פרשנית מתעתעת הפך עצמו לבעל סמכות להפקיע מהעם את ריבונותו ולאכוף עליו את דעת המיעוט של השופטים. עניין זה יש לתקן בחקיקה ובשינוי מבנה בתי המשפט וכך להחזיר לעם את זכויותיו ולקבע בחוק את גבולות סמכויותיו של בית המשפט ודרכי פעולתו. באותה מידה יש ללמוד לקח מניסיונם של אחרים כיצד להבטיח שטפילת האשמות נגד ראש ממשלה מכהן כדרך מניפולטיבית להדיחו מתפקידו, אינה באה בחשבון. גם סירוס תיפקוד הממשלה בתקופת משבר חמור כמשבר הקורונה, באמצעות הטלת מגבלות תפקוד מגוחכות על ראש הממשלה והממשלה, תוך איום מצד התביעה בפניה לבג"ץ כחלק ממאבק כוחות פוליטי - מקומו לא יכירנו במערכת הצדק והממשל שלנו.³ המאבק למלא את הוואקום המושגי, בדומה לכל מאבק בין אינטרסים נוגדים, אינו נותר תאורטי. כל צד משתמש בכלים ואמצעים מגוונים בכדי להשיג יתרון על יריבו ולהכריע במחלוקת לטובתו. אחת הבעיות המקומיות במאבק זה הייתה סוגיית שמירת השבת. בסוגיה זו הגיעו האבות המייסדים להכרעה מוסכמת שהוכרה כ"שמירת הסטטוס-קוו" ביחסי דת ומדינה. הסכמה זו, להבנתי, אמורה הייתה להשתקף בחוקה, וכשזו בוששה לבוא, נמשך המאבק עד עצם היום הזה, כשכל צד מנסה להגביר חיילים ע"ח זולתו. במסגרת אותו מאבק, ביצע הימין שגיאה אסטרטגית כאשר הסכים לחקיקת חוק כבוד האדם וחירותו וחוק חופש העיסוק, מבלי שטרח להבטיח באותה עת, בחוק יסוד משלים ומתנה את הנ"ל של הפרדת הרשויות בדמוקרטיה וקביעת עליונות החוק על כל קביעה שלטונית אחרת במדינה, כי סמכות החקיקה נתונה בלעדית לגוף המחוקק - כנסת ישראל. ההוויה העכשווית היא תולדה של ניצול חד-צדדי וערמומי של שגיאה זו ע"י בית המשפט העליון לקביעת עליונות מעמדו על כל רשות אחרת ועל כל מקור סמכות אחר. יסוד המשבר השלטוני הוא במציאות זו, והוא לא ייושב מבלי שהדברים יתוקנו ברוח דבריו המקוריים של בן-גוריון: בלי שלטון החוק (שלטון החוק ולא שלטון המשפטנים או בתי המשפט) ובלי שלטון הדמוקרטיה (כשהעם הוא הריבון והוא מקור הסמכות הבלעדית לחוקק חוקים וסמכות זו מואצלת לכנסת הנבחרת על ידו ולה בלבד) - שני אלה כרוכים זה בזה.