שורות מעטות

צביקה ניר: "אלוהי התשוקות הבוערות", הוצאת "הקיבוץ המאוחד" 2019 122 עמודים קשה להקיף בשורות מעטות את ספר השירים הגדוש הזה, בוודאי לכתוב על כל נושאיו בשורות מעטות שאני מקצה לעצמי, אך דבר ראשון מצאתי בו את האהבה. את אהבתו הגדולה של האיש, הנמשכת בעוז אל האישה שאתו. "אין מי שימדוד בשעלו את אהבתי / הנפרשת כחֻפת כבוד מעל גופך". ולמען הזְכר לעצמו השכם והערב, לבל תמוש לא מעיניו ולא מלבו הרי הוא נשבע: "אנצֹר את זִכרונותַיך לתלותם על קירות ביתנו / כתמי צבע על לֹבן שארית מכסת חיינו", ונראה שרק לאחר מכן הוא משורר. כי שירתו יונקת ממקור אהבתו, מחלומותיו, מן ההשראה שהוא יונק מהם, מהם ומפצעי החיים השקועים אי-שם בתוכו: "המשורר שׁר מתוך חלומותיו / אבל חלומותיו אינם שרים ממנו", והוא מוסיף על כך ואומר כי, "הפצע הוא בית הגִדול של נִצן השיר". בשפה עשירה, בעברית שלא מדלדלת את עצמה כתובים שיריו, אך הנה ככל האדם מתגלה בו, כמעט חבוי, הפחד שכולנו שותפים לו: היעלמותנו. כי ככל שהחיים מספקים והישגיים יותר, כך אחריתם מיראת יותר. ואולי בעקבות זאת הוא כותב בשיר הקצר ביותר בספר, ולפי כך הוא העז ביותר בעיניי: "אני מקבץ את אפרי / שלא תכנס בו הרוח", כי לשם מה המשורר כותב אם לא בשביל לחיות. יעקב ברזילי: "גבורות", הוצאת "צבעונים" 2020 286 עמודים ספר עב כרס בכריכה קשה נתון בידי, לקט ענק ומפואר מכמה וכמה ספרי שירה שנכתבו משך שנים. לקט אני אומר, ואיך אפשר היה ללקט מבין אותם שירים של משורר גדול על השואה ועל האהבה, כן שואה ואהבה, ומה אפשר לכתוב על ספר כזה במעט שורות. לכן דבר ראשון אביא מתוך דבריה של המו"לית, ד"ר לאה צבעוני: "הספר הזה הוא מקשה אחת של שואה ואהבה. של חיים ומוות. של ייאוש ותקווה. של עצב ושמחה. אין בו שערים, כי כולו שער אחד, שער של חיים..." ואני מוסיף ומנסה לצטט מעט מתוך הספר, "נסיתָ / פעם לחיות בלי אהבה? / כּאִלו / בקשתָ מבנֵי כנף / לא לעוּף // ואני / כצפור מקֻרקעת." ולה הוא אומר: "אַל תנסי להתנגד / אני עומד לטבול את גופךְ / בגיגית אהבָתי המבעבעת / בטמפרטורה מיטבית של חשקים". או, "גופךְ מקדש מעט / לראות גופי להתמרח דבש / לשוטט במעלות חסדים / לשנֵן בעל פה חמוקיךְ / לכרכר סביב בטנךְ ההומָה"...וכל זאת מבלי לשכוח לרגע את אביו: "באין קבר להשתטח / תמונתךָ לפקֹד / לעתים מזומנות." אבל הוא גם יודע, כי "כבר שבעים שנה חלפו מאז / והמתים לא קמו לתחיָּה/ למה המשיח מתמהמה? / יען כי לא כל מי שיודע לפרק שעונים / יודע גם להרכיב אותם." ובאותה נשימה הוא יודע כי "אהבה היא שיר געגועים / מתנגן ללא הפסקה / גלעֵד זכרון לאסֻפת רגעים / לא מתכַלים." כך הוא כותב, ולא מאבד מן ההומור הטבוע בו (מכיר אני את האיש) ואומר על היותו משורר, "חבר שלי אמר הכי טוב משורר / הניַר סובל הכֹּל." ובמקרה זה את כל הדברים הטובים. עצמון ד' יניב: "סריקת מערכות", הוצאת "צבעונים" 2020 125 עמודים "מחלוני נשקף הים / ומחלונך המִדבר / ומַים רבים / לא יכַבו". "נפתַחת אלַי / כמו בצל / גלָדים גלדים / את / נפתחְת / ואני שומע / שומע / ודומֵע". האם בוכה הוא או מאושר? האם האושר הוא דמעות? נראה שזה האושר, אך אולי גם כאב, כי עוד הוא אומר: "מפלס געגועַי / עלה עם עליָת מפלס / מי הכנרת / וגלש מעבר לממוצע ..." וצאו ולמדו מה מדמיע יותר, אהבה או כאב. הוא אולי יודע, ואלי במתכוון רוצה שנברר עם עצמנו. כי לפנינו קובץ של שירים תבוניים, לא פעם מאתגרים, בהם הוא אומר כך: "אני לא אנצח את הזמן / גם לא אצא נגדו לקרב / הלילה רב..." ומסיים כך את השיר: "ארכין ראשי ואתוַדֶה / רציתי עוד לחיות / והנה בא פתאום / היום הזה". ואני אומר כי עוד רחוק היום, ועוד שירה טובה תיכתב, ואין זאת אלא הבלחת כישרון נעצבת ואקראית, כי עוד הוא מתקן ואומר:: אינני מוכן בזה הזמן / לומר אני מוכן", כי אכן, "חרמש יש רק / בלבנה / את החִטה / קוצרת מכונה". תקוות עולם כי דברים לא ימהרו להשתנות כל כך. יהודית מליק-שירן: "באר התבונה", הוצאת "בת-אור" 2020 305 עמודים מה אפשר לכתוב בשורות מעטות על ספר שירים עב-כרס, שהוא סיכום ביניים ומכיל תחושות שנצברו בשנות חיים של משוררת ותיקה? האם לומר, "לנשמה שחֹרָה יש פנים של זֵעה קרה / פחד לוחך בוּעיוֹת אויר." או שמא לומר באהבה, "הים גוהר אל היבשה / מביא כמיהותיו / האֹפֶק דוהר אל המרחב / אוסף געגועיו." האם לומר, "אנשים שהתעקמו מהחיים / סובבים אותי. / אני נוגעת בעינַיִם / ומוצאת יד שלוּחה - " או שמא את שנכתב מתוך תסכול כואב, "מקיפים אותי אנשים במסֵּכות / אצלם פורים כל החיים./ אצלי פעם בשנה." אבל היא גם אומרת, כנראה לאמה: "רק עינַיִך יודעות לסַפֵּר / שהיית שָׁם בשבילי והכֹּל הסתדֵר". וכמה טוב שכך, שאז היא גם אומרת לזה שלצידה, "הדממות שלי כבר חתומות בנשיקה / כמו גלויות דֹאר מבֻשׂמוֹת". ליקטתי ושמא הרבתי לצטט, אך ההיצע רב וקשה לתאר בקצרה את המקופל כאן. ראוי להם לשירים שיבוא מי שירחיב ויעמיק בדברים על סיכום הביניים של שנים אלו, בהן ידעה כאב הגוף וכתבה מתוכו לא מעט משיריה, וראוי לסֵפר זה שיכתבו בהרחבה על מדוריו השונים, שכמוהם כספרים שלמים ומקפלים בתוכם שנות חיים של משוררת ותיקה ורבת פעלים. אורנה ריבלין:, עכשו, האביב", הוצאת "ספרי עיתון77" 2019 92 עמודים לרשימתי על ספרה הקודם קראתי "מכושפת". כאילו כשפים הקיפו אותה שם בכתיבה מיוחדת ומילאו את הספר בהתנשמות כבדה של תנשמות ובנהימת נמרים, ורציתי לדעת אם "הכישוף" הרפה ממנה. "... נקבצתי באישון לַיל / ומבעד לאשנבים / גִששתי להצמיח בךָ ציצת שֹׁרשים". אך הנה זה מצוי בתוכה וזולג לא פעם אל שורותיה ומכַשף, אם לא בתיאור אזַי בתחושת הדברים, ויש שזה פולש, לא במעט, לעבר ארספואטיקה חריפה: "היא הלשון / מסמר בכף רגלה / הוא המוֶת, / שַׂם פעמיו / אל שולחן הכתיבה". בביטוי אהבתה אל הגבר שלה היא כותבת: "סוסַי הסגֻלים, / עטויי הִלה ססגונית / ירחפו אל חיק זרעו / כפריִי." ואילו הוא: "בין גשם לדממה מניח נוצותיו / מרגיעֵני בבִכיו / ונרדם." כך היא רוחשת מעמוד לעמוד, ואילו יכולתי הייתי מצטט את מרבית הדפים, אך זה לא יספיק. צריך להתרווח ולקרוא את השירים שמשהו חבוי מוביל אותם, מייחד אותם בכתיבה עשירה ומיוחדת שצל מסוים של דימויים מכושפים עדיין מרחפים מעליה. איריס כליף: "בת אלוהים", הוצאת "חדרים" 2020 113 עמודים קשה לקצר, ואומר כי העטיפה נכונה ויפהפייה, בשחור-לבן וגוון שמזדהב, מלאכת אוהב, אכן עוטפת את הדברים הנעלים שבו, שם נהרות גן עדן רוחצים את גופה של "בת אלוהים". והיא מודה על כך לבוראה, למים ששוטפים אותה ולנהרות המפכים בלבה, כך גם לאיש האוהב בכל מאודו את יצירת הטבע ששוגרה אל חייו. האם העולם הוא מתת האלוהים, נהרות החיים הזורמים בו, רוחות השפע המנשבות בו, כוחות היצירה הטבועים בו? כוח טבע שיוצר יש מאין את הבשר ואת העצמות ונותן בהם חיים? בת אלוהים שייכת לו, כי, כדבריה, "אני האיריס / בת אהבה / בת האדם / בת / חיים / בת אלוהים", וכי, "בים השּׂרָף אני טובעת לְחֵן הלילה / עירֻמה לכנפי אדמה רוקחת גופי לגשם", כי "אני האירוס הסגולה / בגשם השָׁלוּח זולגת תִבהַלתִי". וכל זה אינו אלא קודש אהבה ליקיריה ולאיש אשר עימה, לו כותבת את מיטב שיריה, ואומרת: "בשמלת הבר מאגֶמֶת אובָלֵי נשימותַי בזרועותיךָ". עלי לומר כי מי שלא יפתח את לבו יתקשה לקרוא ספר זה, שדפיו רוויי מיסטיקה ושפתו נעלית ומיוחדת, בין תפילה דתית עמוקה לבין מיסטיקה וסגידה לגוף האדם ושירת הודיה לעולם, המופזת בחלל היקום. אין לי ספק שעוד יבואו אחרים ויפרשו ויאריכו, בכתיבה המיוחדת ובתיאורים המלאכיים האופפים את ספרה של איריס כליף. והלא "רוח עדן עוטָה פעימותַי", היא כותבת, ואתם צאו ולמדו את רוחה.