בימים בהם כל המדינה רועשת ומזדעזעת מגל האלימות ומעשי הרצח כלפי נשים, כדאי לרגע להביט בתמונת הכוללת, המראה של החברה הישראלית, ולגלות את זרעי ההרס שנטמנו כאן בתודעה - נורות אדומות מהבהבות שאיש לא פירש בזמן כדי לעצור את האימה הזאת.
גם ב-2021, בהוויה הישראלית, הגבר עומד לפני האישה כמעט בכל תחומי החיים. וגם כאשר אישה פורצת דרך ותקרת זכוכית, הפרגון בחברה לא משקף את הצלחתה. הוויה הזאת יוצרת תודעה, והתודעה מייצרת אקלים בו אלימות היא מעשה נורמטיבי מעוות.
שירה איסקוב, לילי בן עמי, נשים אמיצות ופורצות דרך, צריכות להיות נכס צאן ברזל שלנו כחברה ישראלית, להיות נשים שעומדות צעד אחד לפני המחנה. אני בעצמי, בעולמי הקטן במקום העבודה שלי, ייסדתי ועד עובדים, עשיתי זאת במקום שבו נשים לא תמיד מרגישות "באזור הנוחות". במעשה האישי של כל אחת ואחת מאיתנו אפשר לשנות את ההוויה, וההוויה תיצור תודעה מחודשת לגבי מקומן של נשים בחברה.
לשירה איסקוב לא היה חסר הרבה כדי להצטרף לגרף העולה של הנרצחות, ורק בדרך נס היא לא נכנסה לסטטיסטיקה. ניכר שהיא הבינה זאת די מהר, ובחרה באופן מאוד לא מובן מאליו להיות לפה של נשים רבות, רבות מדי, אשר חלקן שילמו כבר בחייהן וחלקן חוות לצערנו אלימות ממש ברגעים אלה מבלי שנדע על כך.
כשהופיעה בתוכנית "עובדה", בפנים חשופות חבורות ושיניים חסרות, היה זה רגע מכונן של המאבק באלימות נגד נשים. היה זה אות וסימן גם לנשים שאין הישג בשתיקה, ולגברים אלימים שאין בבריונות השתקה. ההופעה שלה הייתה מעוררת השראה, משנה מציאות, בכך ששמה על השולחן את הרעות החולות במערכות יחסים אלימות שנשים פוחדות לדבר עליהן, עוד הרבה לפני שזה מגיע לניסיון רצח.
שירה נתנה בהופעה שלה כוח למי שחוות אלימות מילולית, כלכלית, מינית ופיזית לקום ולהתלונן אחרי הפעם הראשונה, מבלי לחשוש מהגבר האלים או ממה יחשבו עליהן בחוץ.
אני רואה את השליחות של שירה, בעודה עוברת תהליך שיקום אישי, פיזי ומשפחתי עם בנה הקטן, מתמודדת בחזית משפטית מורכבת ולא קלה, ועדיין נחושה להוביל בעוז את העלאת המודעות לאלימות כנגד נשים. לא רק בתקשורת, גם בהופעה בוועדות הכנסת. נראה שיש בה את האנדרנלין להגיע לכל אחת שזקוקה לה ובכל עת.
שירה הפכה להיות הפנים של האישה החזקה, הנחושה, המנהיגה. מתוך שבר עמוק שכמעט עלה לה בחייה היא בונה עולם חדש עבורה ועבור נשים רבות ובכלל עבור החברה הישראלית.
אין ספק שבעוז ליבה היא החלה לסובב את גלגלי הצדק, שאת תוצאותיו אנחנו חייבים לראות מהר מאוד בהחמרת הענישה כלפי גברים אלימים ובהעלאת המודעות לסימנים המעידים על אלימות מכל סוג שהוא במערכות יחסים.
בשנה בה האחווה הישראלית נבחרה להיות נושא הדגל בטקס הדלקת המשואות השנתי, אין ראויה משירה איסקוב להדליק משואה, כי כולנו הגב של שירה בשליחותה הצודקת.
