קריאה אחרת במגילת אסתר (א')

חג פורים מתקרב. ובחג פורים אנחנו קוראים את מגילת אסתר. מגילת אסתר חובקת בחובה סיפור היסטורי של עם הנאבק על חייו, עם שבעברו התמודד עם ניסיונות מרים להכחידו מקבל ביטוי במגילת אסתר עם שלל תוספות, שיש לי איתן שיח ושיג כואב. קשה לי לקבל את הפסוק: "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים, כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם" (מגילת אסתר ח', 17). זו הפעם היחידה שמופיעה בתנ"ך המילה "מִתְיַהֲדִים". לצערי, המילה הנושאת את שם "מִתְיַהֲדִים" פעם יחידה בתנ"ך לא הופיעה בהקשר של ערכים אנושיים, אלא פגשנו אותה בהקשר קבלת היהדות על-ידי עמי העולם מתוך אימה ופחד. אני מסתייג מספר, המספר בגאווה רבה על קבלת יהדות מתוך פחד מאימתה ולא על קבלת היהדות מתוך הזדהות עם ערכיה. אינני חפץ בקבלת היהדות מתוך אימה ופחד, אני חפץ בקבלת היהדות מתוך ערגה לעולם הערכים המוסרי, שאותו היא חובקת. מגילת אסתר מספרת לנו על הצהרה, המעידה על הצטרפות המונית של עמי הגויים ליהדות. אינני עם השמחים לעדות זו של המגילה. אני לא אהיה עם הרוקעים ברגלים ומתופפים במצלתיים וברעשנים בבית הכנסת עת יקראו פסוק הפורס בפנינו תיאור התייהדות מתוך פחד. אינני נמנה אל העולזים בבתי הכנסת המעלים על נס יהדות, אליה מבקשים גויים להסתפח מתוך אימה. לא אהיה עם שיכורי שמחה למקרא פסוק המעיד על גלי גיורים המוניים. מה שהחל בעידן הפרסי על-פי עדות מגילת אסתר הפך למדיניות רשמית בתקופת החשמונאים. רק שההתייהדות נעשתה ביתר כוחנות על-ידי דמויות, שהבולט בהן בימי בית שני היה אלכסנדר ינאי. מדיניותו של אלכסנדר ינאי העלתה מהאוב את מדיניות ההתייהדות הכוחנית, שנקט בתקופת בית ראשון המלך עוזיהו. לבי לא עם פסוק המתאר "וּשְׁאַר הַיְּהוּדִים בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶך ... הָרְגוּ בְּשׁוֹנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אֶלֶף" (מגילת אסתר ט' 16). אינני מוכן להיות שותף לצעקות גיל בבית הכנסת בעת שמחה על טבח המוני. אני מוכן להשלים עם כל ענישה של אשמים ישירים בהתאכזרות ליהודים, אבל לא בטבח המוני של שבעים וחמישה אלף איש. וזאת בנוסף "בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׁר בָּאֲדָר הָרְגוּ בְּשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ" (מגילת אסתר ט' 15)". אינני רוצה לחנך את ילדי, נכדי וניני ליהדות שהאידיאל שלה מעלה על נס בבית הכנסת, בית מקדש מעט של עם ישראל, את עובדת היות כל עמי העולם מעריצים את היהדות, "כִּי נָפַל פַּחֲדָם עַל כָּל הָעַמִּים" (מגילת אסתר ט' 2). אינני רוצה את תאוות נקם והנאה ממנה, כפי שעולה מהמגילה <נBIG>"וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אוֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאָבְדָן, וַיַּעֲשׁוּ בְּשׁוֹנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם" (מגילת אסתר ט' 5). קשה לי לקבל את הביטוי "וַיַּעֲשׁוּ בְּשׁוֹנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם". גם האויב הוא יצור הנברא בצלם, ואין לקבל את ההיתר של פרק ט' פס' 5 במגילה. לכן במגילת אסתר שלי במקום פסוק 5 מפרק ט', אקרא לילדי, לנכדי ולניני משירה של המשוררת חגית גרוסמן, הכואבת את המציאות בה אנחנו סותמים "אֶת אָזְנֵינוּ מִן הָאֱנוֹשִׁיּוּת שֶׁבְּעֵינֵי הָאוֹיֵב שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת אָהוּב". אני אמחק ממגילת אסתר שלי את פסוק "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אוֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׂלָלָם לָבוּז" (מגילת אסתר ח' 11). השפה העברית השגורה בפי אינה מתירה לי להעלות על דל שפתי מלים עבריות, שיש בהן התר להרוג טף ונשים ולבוז שלל. לזכותו של העם על-פי הסיפור במגילה, הם לא חטאו בחטא השלל והביזה. אל מול פרצי שנאה, הקוטלים חיי אדם אינני מוכן לאמץ תכנים כדוגמת הביטוי: "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה... טַף וְנָשִׁים...", ובוודאי שלא להלל טבח המוני של שבעים וחמישה אלף אנשים ונשים, זקנים וזקנות, ילדים וילדות.