רבים חושבים שהאב הרוחני של הליכוד זאב ז׳בוטינסקי היה חילוני אתאיסט, וככזה היה בעד הפרדת דת ומדינה, כפי שהיה בנו ערי. אבל עיון בכתביו ונאומיו מבהיר אחרת לחלוטין. מסתבר שז'בוטינסקי סבר מלכתחילה שהתחייה הלאומית לא תיתכן מבלי להשריש את קודשי התורה בחיי האומה.
במאי 1937 הצהיר: "זה מכבר הִגעתי להכרה כי המסורת הדתית אצל היהודים איננה רק ערך שבדברי ימינו, אובייקט של ההיסטוריה שלנו, כי אם כוח חי ואקטיבי, הפועל ומתפתח גם כיום הזה ועד לנצח נצחים... כאשר נסדיר את חיי המדינה בהתאם להשקפותינו הלאומיות, יתגלה לנו שעיקרן מושתת על אותו קשר מסתורי הקיים בין אדם לשכינה, ואשר המחשבה היהודית, מתחילתה ועד היום, משמשת לו ביטוי".
ז'בוטינסקי מבטיח להיאבק להגשמת עיקרון זה והוא בטוח שלבסוף יקבל אותו העם כולו, גם אם לאחר ויכוחים, אך בוודאי שמרצון וללא בכפייה. שלושה עמודי יסוד רואה ז'בוטינסקי במורשת היהודית: התנ"ך; המִשנה; הרמב"ם. יתרה מזו: ז'בוטינסקי אף הטיף לחינוך דתי. הוא גרס שכל ילד יהודי צריך לדעת הכל על הדת, וכשיגדל יוכל לבחור את דרכו:
"את המנהגים הדתיים חייב לדעת כל ילד יהודי, כשם שהוא צריך לדעת היסטוריה וספרות, שכן המִנהגים הללו הם גם ספרות וגם היסטוריה ונוסף לזה - חלק מנשמת האומה, התלהבות מגובשת של מעשים לאין מספר, במשך דורות רבים של צרות, תקוות ושמחות".
אומנם, אומר ז'בוטינסקי, הדת הייתה ותישאר עניין פרטי מבחינת השקפת העולם הפרטית האישית, אולם השאלה האם קודשי ישראל הם גורמים רוחניים או מוטלים במוזאון מאחורי זכוכית - זה כבר לא עניין פרטי.
למרות שעצם האמונה או שמירת המצוות הוא עניין פרטי, הרי שבסופו של דבר "אין עולמו של אדם קשור אל גזעו או אל עמו אלא אל הערכים אשר בליבו... קיים קשר עם מִסתורין גדול, הכמיהה הנִצחית לדעת את אשר יש בחיים...". ז'בוטינסקי מאמין, אפוא, שטיפוח המסורת הוא תנאי לשמירת הקיום העצמי הלאומי.
בקונגרס היסוד של הצ"ח ב-7 בספטמבר 1935 בווינה, הציג את עקרון הציונות הרוממה: "מדינת היהודים היא המטרה העליונה של הציונות, אבל היא איננה מטרה סופית, היא צעד ראשון בתהליך ההגשמה של הציונות הרוממה. אחריו יבוא הצעד השני: שיבת העם לציון, יציאת הגולה, פתרון שאלת היהודים. ומטרתה הסופית האמיתית של הציונות הרוממה לא תופיע אלא בשלב השלישי - הדבר שלמענו בעצם קיימות האומות הגדולות: יצירת תרבות לאומית שתאציל מהודה על כל העולם, ככתוב - 'כי מציון תצא תורה'".
בנאום הפתיחה שלו בקונגרס ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח) הבהיר את עמדתו בנושא דת ומדינה: "אין ערך לקשר הפיזי בין העם למולדתו מבלי שקיים קשר רוחני עמוק למסורת היהודית עתיקת היומין המעוגנת בתורת ישראל. הדת היא אומנם עניינו הפרטי של היחיד, אבל היא גם עניין עילאי למדינה ולאומה, לבל תכבה אש התמיד... למען תישמר במערבולת של השפעות אין ספור הסוחפות את הנוער בימינו ולעיתים מטעות אותו ומרעילות, ההשפעה הזו שהיא ללא ספק הטהורה בכולן - רוח ה', שבזירה יפונה מקום ללוחמיה, ועל הדוכן - למטיפיה".
הקונגרס קיבל את הצעת ז'בוטינסקי שביקש להגדיר את מטרת הציונות במילים אלה: "גאולת ישראל לארצו, תחיית מדינתו ושפתו, השרשת קודשי תורתו".
יתרה מזו: בערוב ימיו הגיע ז'בוטינסקי למסקנה שלעם ישראל נועדה להיות שליחות היסטורית - להשריש גם בעולם כולו את הערכים האוניברסאליים הנצחיים של התנ"ך, את היסודות של השמירה על ערך החיים, יחד עם השאיפה לצדק, למוסר ולשלום.
