הליכוד כבר מזמן הפכה למפלגה שאינה אידיאולוגית. בראשותו של בנימין נתניהו, היא איבדה את דרכה ואת שורשיותה. יצחק שמיר תיעב את מאיר כהנא והחרים, יחד עם הליכוד ורוב סיעות הבית, את נאומיו. למעשה, הליכוד היא זאת שדאגה שמפלגתו של כהנא תיפסל מהתמודדות לכנסת, בין השאר על-ידי כך שאספה עליה מידע במטרה להוכיח שמדובר בתנועה גזענית. אך הקיצוניות השתלטה על הליכוד: במערכות הבחירות האחרונות נתניהו פעל ככל יכולתו במטרה שהמפלגות שנמצאות מימין לליכוד יחברו לעוצמה יהודית בראשות איתמר בן-גביר על-מנת לקושש קולות במטרה להגדיל את הגוש שלו. פעם זה היה בגדר טאבו - ייהרג ובל יעבור; הפעם הוא הצליח - ובצלאל סמוטריץ' חבר לבן-גביר ולמפלגת נעם. נתניהו הוסיף חטא על פשע וכרת עימם ברית דמים כאשר חתם איתם על הסכם עודפים.
נתניהו בנוסף מטפח מערכת יחסים קרובה וחמימה עם מנסור עבאס ולמעשה מאתרג תומך טרור אשר נפגש עם בכירים בחמאס כגון חאלד משעל ועם המחבלים אשר ביצעו את הפיגוע מליל הקלשונים. הוא הרי יעשה הכל למען הגעה ל-61 אצבעות; עבאס כבר הספיק להודיע כי הוא אינו שולל תמיכה בחוק הצרפתי.
העבודה, לעומת זאת, שמרה על הגחלת השורשית שלה. לכן התמודדותה של אבתיסאם מראענה ברשימתה הגיעה כרעם ביום בהיר ובתדהמה. מהעבודה מצופה ליותר מהליכוד, מכיוון שהראשונה עודנה אוחזת בעקרונות, באידיאולוגיה, ביושרה, בכנות ובדרך אמיתית, בעוד שהאחרונה זנחה את כל כללי היסוד שלה. גם אם אין בעיה משפטית שמראענה תתמודד לכנסת, אין זה מוסרי, ומן הסתם שהדבר אינו עומד בסטנדרטים של המפלגה, שיש לדקדק עימה כחוט השערה. אפילו נפתלי בנט ואיילת שקד הקיצוניים סירבו בתוקף לחבור לגורמים כה רדיקליים כמו בן-גביר, ובנט אף גינה אותו בחריפות. שקד אומנם העידה כי מפלגתה אינה פוסלת ישיבה עם בן-גביר, אך ימינה לפחות לא הכתימה את עצמה בריצה משותפת עימו.
ישנן מפלגות שלא רק שאין להיות מופתעים מהתהומות שהן ירדו אליהן ומהקווים האדומים שהן חצו, אלא שכבר מצופה מהן שישקפו חוסר מוסריות: למשל, המפלגות אשר רצות תחת הרשימה המשותפת שמכילות באופן שגרתי וסיסטמתי תומכי ותומכות טרור. ככה זה בימין הרדיקלי - גזענות, שנאת עם אחר ותמיכה בטרור זה הלחם והחמאה שלהם; וכן, המשותפת, על שלל מפלגותיה, ורע"ם, הן רשימות ימין רדיקליות. הן משויכת לשמאל אך ורק בגלל הנושא הפלשתיני ובגלל שהשמאל הינו הומניטרי ועל כן דואג לשלומם של ערביי ישראל, אך במהותן אין שום קשר, ואפילו לא הקלוש ביותר, בינן לבין שמאל אמיתי; יסודותיהן נטועות עמוק בתוככי אידאולוגיה ימנית קיצונית והזויה, ולשים אותן באותה קטגוריה אידאולוגית יחד עם השמאל עושה לשמאל עוול. ישנם אומנם אינטרסים חופפים ביניהם, ועל כן קיימת לכאורה ברית תוך גושית, אך ישנם אינטרסים יותר מהותיים בין השמאל לימין מאשר בין השמאל למפלגות הערביות.
בכלל, המפלגות הערביות עושות עוול לבוחריהם על-ידי כך שבעקבות תמיכתן בטרור נוצרות תחושות ורגשות של אנטי כלפי האזרחים הערבים, ובכך הן חותרות נגד קיומן שלהן עצמן כגופים פרלמנטריים המתיימרים לייצג את אותם אזרחים. אם מראענה הייתה מתמודדת במשותפת או ברע"ם, הדבר לא היה מכה בתדהמה; להפך - זה היה ברור כשמש. שיהיה ברור, כמובן שיש לאסור את התמודדותה של מראענה, כמו בן-גביר ותומכי הטרור מהמפלגות הערביות, אך בשונה מהם, התמודדותה צורמת במיוחד - העבודה שונה בתכלית ובמהות מעוצמה יהודית, המפלגות הערביות, הליכוד וסמוטריץ'. היא ההפך הגמור מהם.
