"בשדה הקרב של הזיכרון" הוא בפועל פרויקט שיזם עפר פרעם ועיקרו ליקוט עדויות מ-53 לוחמי שריון, כולם טנקיסטים שנלחמו במלחמת יום הכיפורים. העדויות בפועל מהוות להבנתי מעין טיפול נפשי באמצעות שיחה שערכו הלוחמים עם מחברי הספר ועורכיו. הסיפורים קולחים וחלקם מתארים סיטואציות שמוכרות לכל מי שלחם במלחמת יום הכיפורים. היפוך יוצרות, בלגן, שינוי תפיסה, נתק בין הלוחמים לפיקוד העליון, רעות בין לוחמים ועוד ועוד. יותר משהספר מחזיק את העדויות של הלוחמים הוא מהווה מבצע כביר של יוזמיו ובראשם עפר פרעם.
אני לא יכול להתעלם מהתחושה שליוותה אותי בקריאת פרקים נבחרים מהספר. ראשית זהו לא ספר במשמעות הרגילה, זה לא ספר שקוראים ברצף ואני בספק כמה מהאנשים שכתבו עליו אכן קראו את כולו. הספר הזה עורר בי שוב את השאלה העקרונית האם ספרים נכתבים כי הם חשובים לכותביהם או שהם נכתבים כדי שיקראו אותם? אין לי תשובה ברורה ובמיוחד בספר זה. הפורמט שבחרה ההוצאה לאור ומשקל הספר הופכים אותו לספר שלא ניתן לקרוא בשכיבה במיטה וברוב המקרים ירגיש הקורא נוח אם הספר יונח על שולחן לפניו. האם זה פורמט המזמין קריאה? לדעתי ממש לא. האם היקף הספר מאפשר קריאה של מרביתו בסבירות גבוהה? גם התשובה לשאלה זו היא לדעתי שלילית. גם איסוף המרואיינים מזכיר במידה מסוימת את שיטת "חבר מביא חבר" שאינה בהכרח מייצגת את כלל הטנקיסטים במלחמה. אולי גם לא הייתה כוונה כזו.
לצד הביקורת יש פרקים בספר מרגשים, חלקם זיכרונות שאינם קשורים במלחמה עצמה אלא על שלבי הגיוס ועוד. אחד מהם לדוגמה הוא סיפורו של שלמה ינאי. מדהים מה עולה מגיוסו של חייל צעיר המשובץ למשטרה הצבאית ומגיע להיות אלוף בחיל השריון. הספר פותח בסיפורים של טנקיסטים שהמלחמה הובילה אותם לתל סאקי. לאחרונה יצא ספרו של אנסבכר (מפקד מוצב החי"ר של התל שהוצב במקום ערב המלחמה) בשנית על אותו תל סאקי. החיבור מבחינתי בין הספרים בלתי נמנע, גם כי קראתי אותו לאחרונה. קשה לעשות השוואה בין ספרים אבל ספרו של אנסבכר דיבר אלי יותר מבחינת החיבור שלו לקורא.
אין ספק שאותם חמישים לוחמים שהיו שותפים בפרויקט יצאו נשכרים משמעותית. לוחמים אחרים ימצאו חלק מחוויותיהם במלחמה מסופרים על-ידי אחרים ואני מקווה שירווח להם לדעת שאינם לבד בתחושותיהם גם אחרי כמעט חמישים שנה.
