לפני כמה שנים התקשר אלי מישהו שאני מכיר בשעה מאוחרת והתחנן שאאשפז את אביו במחלקה פנימית. מה קרה שאלתי? "הוא לא שולט ומרוח בצואה ואני פשוט לא מסוגל נפשית לטפל בו", הוא אמר. "חיפשתי כמה שעות מישהו שיבוא בתשלום לנקות אותו ולא מצאתי וכול הזמן הזה הוא שוכב מלוכלך ואני פשוט לא מסוגל לעשות את זה".
לא מזמן סיפרה לי אישה שבעלה מביך אותה. בן זוגה בן 91, סובל משיטיון וחולם חלומות ארוטיים. "הוא מספר על חלומותיו כשהילדים והנכדים מגיעים", התלוננה. "הוא גם מציע הצעות מיניות למטפלת תוך שימוש בקללות ומילים גסות והיא מאיימת לעזוב". "איש לא מגיע אלינו יותר" סיפרה לי. "בבקשה תיתן לו משהו שיפסיק את זה, לא איכפת לי שיהיה מסומם וישן כל היום רק שזה יפסק".
השבוע סיפרה לי בת של מטופל בן 90 שהוכנס לו קתטר לכיס השתן שהיא נמנעת מלטפל בקתטר כי זה פשוט לא נעים לה. "כאשר הוא מתלונן על כאבים שם אני לוקחת אותו לחדר מיון. מזל שיש לנו מטפלת שעושה את זה כל השבוע", אמרה. "כשהיא ביום חופש אני נכנסת לחרדה איך אתמודד עם זה לבד".
לפני שבועיים טיפלתי בנערה בת 19 שחלתה במחלה דלקתית קשה ונזקקה לאשפוז קצר ביחידה לטיפול נמרץ. היא הייתה במצוקה נשימתית ונזקקה לחמצן בריכוזים גבוהים אבל גם בשיא מצוקתה הקפידה להוציא את אימה מהחדר כאשר החליפה חולצה.
בערוב ימיה כשהייתי מבקר את אמי שגרה עם מטפלת זרה, הייתי ניגש למיטתה ומנסה לקשור איתה שיחה. לאמא היה מבט מובס ועצוב והיא מיעטה בדברים. החדר בו שכבה היה אפוף בריח לא נעים, בליל דוחה של הפרשות גוף וחומרי חיטוי. הצחנה דבקה במיטה ובקירות שגם שבועות אחרי מותה אפשר היה לחוש בו. כשהייתי שואל אותה על כאבים היא הייתה מפשילה את החלוק חושפת את גופה העירום ומנסה להראות לי אפוא כואב ואני הייתי מסב מבטי ממנה ומתחמק מהחדר במבוכה.
בכול המקרים האלה הנורמות החברתיות שהפנמנו בילדותנו מזיקות ולא מועילות, מונעות מאיתנו לעשות מה שהגיוני ונכון וטבעי: לטפל בבני משפחה קרובים או להיעזר בהם. רבים מאתנו נפלו קורבן לנורמות חברתיות שנצרבו בתודעתנו יתר על המידה והשתלטו על שיקול דעתנו. צניעות הגוף הפכה לרועץ ולמכשול בלתי עביר אצל חלק מאתנו ואיננו מצליחים להשתחרר ממנה. כמעט כולם רואים בטיפול בתינוק עירום דבר טבעי ומובן מאליו אבל רבים מאיתנו מתקשים לראות את הוריהם עירומים ומתקשים עוד יותר לטפל בהם כשהם חולים.
וזה מזכיר לי מעשיה שסיפר לי אבא בילדותי: בכפר קטן מת יהודי והרב התעניין כיצד מת. הוא מת מרעב אמרו לו. איך זה יכול להיות השתומם הרב שאצלנו בקהילה איש לא תרם לו אוכל? הוא התבייש לבקש, אמרו לו ואיש לא ידע על כך, ענו לו. אם כך פסק הרב הוא לא מת מרעב אלא מבושה.
ובאמת זה לא חייב להיות כך ובהרבה משפחות אינטימיות גופנית אינה נתפסת כמעשה מגונה אלא כדבר מובן מאליו כאשר היא נדרשת לשם סעד או טיפול רפואי. לשם כך עלינו לחצות רוביקון של בושה ודעות קדומות. עלינו להתגבר על מעצורים וחסמים כדי שנוכל לעשות את הדבר הנכון.
באחד הימים ישבתי במרפאה ושוחחתי עם בחור צעיר הומוסקסואל שהגיע לטיפול בסיפיליס. הוא הגיע בלווית אמו וביקש שתהיה נוכחת בחדר. כששאלתי אותו אם הוא יודע היכן ומתי נדבק, הוא סיפר לי על סוף שבוע סוער בברלין ותאר במפורט ובאופן ציורי את כל פרטי המסיבה. אני הייתי נבוך קצת אבל אמו דווקא התמוגגה מנחת מהתיאורים של האקט המיני של בנה. במבט אחורה קינאתי בהם.
יש לי גם זיכרון ילדות מעומעם שאני בבית דודתי. משפחה דתית בירושלים ובת דודתי ילדה בת 8 בערך לוקחת במצוות אמה את סבא שלנו לשירותים לעזור לו לעשות פיפי. היא לוקחת אותו יד ביד, מפשילה את מכנסיו. אוחזת לו בפין ועוזרת לו לכוון את השתן לתוך האסלה ואז מלבישה אותו מחדש ומחזירה אותו לחדרו.
האם זה בסדר לשלוח ילדה קטנה לגעת באיבריו המוצנעים של סבא זקן? האם זה מעשה של חסד או אובדן דרך מוסרית? מה יותר נכון, לשלוח ילדה לעזור לסבא או להביא מטפלת זרה? וזה מזכיר לי את מיילי סיירוס, רק בת 28 אבל הספיקה כל כך הרבה בחייה. מיילי גילמה בגיל צעיר את דמותה של האנה מונטנה והפכה לאלילת הנוער אבל היא כבר מזמן לא "הילדה הטובה" של השכן. מיילי לא מורדת במוסכמות אלא מתעלמת מהם וחייה את חייה לפי הבנתה. היא לא חוששת לחשוף את גופה העירום ופרסמה אין ספור תמונות וסרטונים בהם היא חוגגת את מיניותה.
היא טבעונית, רואה עצמה כנוצרייה ותורמת מרווחיה לטובת בתי חולים, נפגעי מחלות אסונות טבע וכול מה שנראה לה נכון. מיילי פעילה בארגוני זכויות בעלי חיים ומתגייסת לעיתים קרובות לטובת חד מיניים, חולי איידס וקשישים. מיילי "ילדה רעה טובה" השילה מעליה את המוסכמות והבושה, מראה לכולם את הדרך, ועושה מה שרובנו היינו רוצים וצריכים: להתגבר על מוסכמות ואיסורים מזיקים ולעשות את הדבר שנכון בעינינו.
הבעיה היא הרי בעיקר בתוכנו ומרגע שהצלחנו להתגבר על הבושה, מרגע שהצללים המוסריים מתפוגגים, ברגע שחצינו את הרוביקון הרגשי הם כבר לא מאיימים עלינו ואנחנו חזקים יותר וחופשיים לעשות את הדבר הנכון בדיוק כמו מיילי.
