הכותרת היא "הודעה" ומעליה הכיתוב "מדינת ישראל, משרד הבריאות" וסמל המדינה: "הנני מודיע בזה כי קיימת סכנה של התפשטות מחלת טיפוס המעיים העלולה לקבל צורה אפידמית בכל שטח מדינת-ישראל, וכי לשם הקטנת הסכנה יש צורך שכל התושבים במדינת-ישראל יקבלו זריקות-חיסון... לכן בתוקף סמכותי לפי סעיף 19 לפקודת בריאות העם 1940, אני מטיל חובה על כל תושב ותושב במדינת-ישראל לקבל זריקת חיסון... כל המסרב לקבל זריקות חיסון ייאשם בעבירה". על החתום: ד"ר חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות, התאריך: 20 באפריל 1952.
כך הדברים נראו אז. גם אז הייתה אופוזיצייה, אך איש לא חשב שכאשר מגיפה מאיימת על הציבור מותר לעשות מזה הון פוליטי. יועץ משפטי לממשלה גם היה — חיים כהן, מבכירי המשפטנים בתולדות המדינה — אך לא זכור לי שלקח לעצמו סמכות לפסול או לעכב מהלכים מדיניים חשובים. אפשר להניח שאילו בתקופה ההיא חבר או חברת כנסת היו שמים מכשולים בפני ביצוע ההוראה הממשלתית הנ"ל, היו מגלגלים אותם מכל המדרגות לפני שהספיקו לומר שאשה-ביטון. בארה"ב נשיא מוסמך לפרסם "צווים נשיאותיים" בנושאים חיוניים ודחופים מבלי לעבור את הקונגרס ואף שהשיטה החוקתית בישראל איננה מאפשרת זאת, וטוב שכך, בכל זאת, ראוי שחברי-כנסת ופקידים בכירים, כולל יועצים משפטיים, יאפשרו ביצוע מהלכים דחופים וחיוניים — בפרט כשמדובר בבריאות הציבור.
מאחר שבבחירות בארה"ב ברור שתבוסתו של דונלד טראמפ נבעה מניצול כשלונו במאבק בקורונה בידי מתנגדיו, יועצים פוליטיים מסוימים אצלנו — אולי אלה של "תקוה חדשה" שהתברר שחברתם נגועה במעשים בלתי מוסריים — החליטו כנראה להעתיק את הטקטיקה הזאת. רק שהנמשל איננו דומה למשל — כי כפי שנאמר, בין היתר ב-CNN, "עיני העולם נשואות לנתונים מישראל", וב-"ניו-יורק טיימס" נכתב: "ישראל מראה את הדרך להיחלץ מהמגיפה" ולפי הד"ר אנתוני פאוסי, יועצו הרפואי הראשי של הנשיא ביידן, תוכנית החיסונים בישראל "קבעה תקדים למה שצריך להיות מבצע חיסונים". בוודאי שהיו גם כשלים, חלקם מחוסר נסיון עולמי לגבי הקורונה וחלקם בעטיית הכנסת מקלות, מכוונת או בלתי-מכוונת, בין גלגלי הממשלה — וכתוצאה מהיענות נחפזת לדרישות של גורמים שונים — תעשיינים, קמעונאים, אמנים, מחנכים, ספורטאים וכ"ו — שראו בערוגה הייחודית שלהם את חזות הכל. גם ההתקהלויות ההמוניות בסקטורים שונים של הציבור וב"בלפורים" השונים, מסיבות הפורים המופקרות ומכחישי הקורונה עשו את שלהם — אך כל זה איננו משנה את העובדה שישראל בהנהגת בנימין נתניהו ומערכת הבריאות מצליחה יותר מכמעט כל מדינה אחרת במערב לבלום את התפשטות המגיפה ולהחזיר את ישראל למסלול של תקינות בריאותית וכלכלית. בזכות חוסנה הכלכלי לישראל סיכוי טוב לצאת לדרך המלך לפני מדינות רבות אחרות.
כל זה לא מעניין, כמובן, את מחנה "רק לא ביבי" שמנסה להעלים לא רק את ההצלחה במאבק הקורונה אלא גם את ההישגים המדיניים והביטחוניים חסרי-התקדים של ראש-הממשלה ואת האתגרים שבדרך — העיקר, כאמור, "רק לא ביבי" ולעזאזל המדינה! להלכה הבחירות בישראל אינן אישיות, אך למעשה הן כן. איש לא שם לב במיוחד לרוב המועמדים ברשימות לכנסת פרט לעומד או לעומדים בראשן. גיא זוהר שאני משתדל לא להחמיץ את הפינה הסטירית שלו מדי ערב, הדגים זאת היטב כשהראה שלמרות שנפלו טעויות משמעותיות בתיאור עברם של המועמדים מס' 15, 16 ו-17 ברשימת "ימינה", איש לא העיר על כך. לציבור גם אין עניין רב במצעים שכן הוא למוד נסיון שממילא הדמיון בניהם למדינית המעשית אחרי הבחירות מקרי בהחלט — כך שלאמיתו של דבר הוא יצטרך לבחור רציונלית בין נתניהו לאחד השמות שמתימרים לרשת אותו — ואף שאינני מזלזל באף לא אחד מהשלושה, הבחירה איננה קשה.
