ביום ראשון בבוקר כשהגעתי למשרד, מצאתי מעטפה מונחת על שולחני. המעטפה הונחה במרכז השולחן במיוחד כדי לעורר את תשומת לבי ומייד פתחתי אותה. בתוך המעטפה מצאתי מכתב פיטורין ממוען אלי. הדחף הראשון שלי היה להסתכל סביבי ולחפש מצלמה נסתרת. זו בטח מתיחה של אחד באפריל שכנעתי את עצמי. החלטתי לשחק את המשחק, עטיתי חיוך וצפיתי שתוך דקה או שתיים חברי לעבודה יפרצו לתוך המשרד בשאגות צחוק וישתפו אותי בכול פרטי המתיחה. אבל הדקות נקפו ואיש לא נכנס לחדר, רק הפחד חלחל לעברי ואיתו מחשבות שהחלו להתרוצץ בתוכי ללא שליטה.
כמה מילים עלי. אני עובד במשרד שלושים שנים ויש לי קביעות. אני מנהל חטיבה בארגון כמעט שלושה עשורים ואמור לצאת לפנסיה עוד ארבע שנים. אני נחשב למנהל מצליח ובשיא הצניעות גם די אהוד.
פיטרתי בחיי לא מעט עובדים אבל הדבר האחרון שהיה עולה בדעתי הוא שמישהו יפטר אותי. ברגעים כאלו אדם נעשה קרוב בעיקר לעצמו, וגם אני לא שיתפתי אף אחד במחשבותיי אלא ישבתי במקומי וניהלתי שיחה נוקבת עם עצמי. השאלות הציפו אותי ורדפו זו את זו בלי להשאיר זמן ומקום לתשובות: מהיכן זה נחת עלי? מי החליט לפטר אותי ומדוע? מה אעשה מחר בבוקר? איך יכול להיות שלא הודיעו לי מראש? ואיך אספר על כך בבית ולעובדים שלי?
במהרה הסתבר לי שלפחות הבעיה האחרונה לא צריכה להטריד אותי. מתברר שכולם במשרד כבר יודעים. איך ומתי נודע להם איש מהם לא מגלה לי, אבל לא חולפות כמה דקות ואחד אחרי השני הם מתגנבים למשרדי כדי להביע בפני את צערם והזדהותם. האמת היא שאני קצת המום. מביט בהם במבט מרוחק ומנותק וכול הזמן מנקרת בי השאלה: מה עוד הם יודעים עלי שאני לא יודע?
ראשונה נכנסת המזכירה שלי גייל. "הם לא יכולים לעשות לנו את זה", היא מפטירה תוך שהיא נכנסת, מתיישבת ומניחה קפה ומאפה בלי שהתבקשה. "אתה חייב להילחם בשביל כולנו, אחרת זה יהפוך לנורמה בארגון שמזיזים כל מי שלא בא להם טוב". לפני שאני מספיק לשאול אותה מאין היא יודעת שפוטרתי ואיך הגיעה למסקנה שאני לא בא טוב להנהלה היא כבר בדרך החוצה. לפני שהיא יוצאת גייל נעמדת מול הדלת, מיישרת את שמלתה, מוודאת שלא דבק בה אף פרור ומפרגנת לי חיוך עצוב כמו לפני שנפרדים מהמשפחה בבית אבלים. אבל כשאני חושב על זה אחר כך, היא לא נראית לי מדוכדכת מדי אלא יותר כמו מישהי שחשה תחושת רווחה אחרי שיצאה ידי חובתה. כמו מישהי שאבן כבדה נגולה ממנה.
שני מגיע אברהם וגם הוא לא מבזבז רגע. "נראה שהרגזת אותם כהוגן", הוא אומר ומתיישב מולי. ואני שואל את עצמי מי לעזאזל משתמש במילה "כהוגן". ברור לי מהניסוח שהוא תיכנן את המשפט הזה מראש. אברהם מחכה לשווא לתגובה ממני ובינתיים מניח את הטלפון הנייד על שולחני. אתה מקליט? אני מעז לשאול ואברהם אומר בעצבנות "מה פתאום" וממהר להחזיר את הטלפון לכיסו. תקשיב, הוא פותח, ואני מכין את עצמי לאחת מהרצאותיו. ראיתי הרבה פיטורין, אבל אף פעם לא כמו שלך. בדרך כלל כשרוצים להיפטר ממישהו, הוא מסביר לי כמו מרצה לתלמיד, עושים את זה בעדינות. נותנים לזה זמן, מנסים לפייס את העובד כדי שלא יכעס ולא יעשה רעש ונזהרים שהלכלוך לא ייצא החוצה. איזה לכלוך אני שואל? אל תשנה נושא, אברהם ממשיך הלאה עם ההרצאה, ואל תיתמם. אתה יודע מצוין למה אני מתכוון. נניח שההנהלה רוצה להביא מישהו חדש במקומך, אז עושים עבודת הכנה. קודם מרחרחים, אחר כך רומזים לך בעדינות שכדאי לך לזוז, מגישים לך הצעה שיהיה לך קשה לסרב לה ורק בסוף ורק אם אתה עומד על רגליך האחוריות ומתעקש להישאר, רק אז מתחילים לאסוף עליך חומר מפליל, להשמיץ ללחוץ ולאיים. הם הרי לא טיפשים ומבינים שיש לך קביעות וזכויות. אפילו הם חייבים שיהיו להם טיעונים למקרה שתדרוש שימוע. לא, המקרה שלך הוא אחר. נראה לי שדרכת על יבלת של מישהו והוא איבד שליטה. המקרה שלך מסריח מנקמה נטו.
האמת היא שאין לי מושג מדוע פיטרו אותי, אני אומר לאברהם, זה נודע לי רק לפני שעה ועוד לא היה לי זמן לחשוב על זה. בכלל, אני מוסיף, נראה לי שאתה מבין בפיטורין הרבה יותר ממני, מה אתה מציע לי לעשות? אברהם מוציא שוב את הטלפון מכיסו הפעם כדי לוודא שהטלפון לא מקליט. קטונתי, הוא אומר בקול נמוך, אבל מציע לך שתתייעץ עם פיני מהוועד. אני אדבר אתו הוא מסמן לי בתנועות שפתיים בלי קול ויוצא במהירות.
כול הבוקר ממשיכים ביקורי ניחומים כך שקשה לי לעבוד והאמת גם אין לי ממש חשק. באורח פלא כל הישיבות להיום בוטלו ואנשים שבדרך כלל עונים תוך שנייה כשאני מתקשר היום לא זמינים. רק בצהריים פיני מהוועד מגיע. יושב-ראש הוועד נוקש על הדלת ונכנס מייד בלי לחכות לתשובה. מה שלומך? הוא שואל לקונית תוך שהוא משתרע בכורסא ומיד מזדקף וניגש לעניין: התעדכנתי במה שקרה. אני מהנהן וממתין. מה התוכניות שלך? הוא שואל אותי. לרגע אני בוהה בו מופתע ואז אומר, זה בדיוק מה שהתכוונתי לשאול אותך פיני? אבל הוא הודף באלגנטיות את הביקורת המרומזת: "הוועד כמובן תומך בך" הוא מכריז "אם אתה מתעקש להישאר בתפקיד נילחם בשבילך ואם אתה לא מעוניין רק תגיד ונעזור לך לקבל תנאי פרישה הכי טובים שאפשר, נסחט מהחלאות האלה את המיץ, הם עוד יצטערו על מה שעשו". באמצע הנאום הוא נזכר בי פתאום ופונה אלי במבט רציני: מה בעצם עשית להם שגרם להם להתפוצץ עליך?
- אין לי מושג, אני משיב, ככל שאני יודע ומבין לא עשיתי שום דבר חריג שמצדיק פיטורין. האמת חשבתי שאתה תגלה לי.
- ניסיתי לברר ונאמר לי שזה מידע חסוי. הם טוענים שהם רוצים להגן עליך ועל המשפחה.
- תגיד להם שאין לי מה להסתיר והם יכולים לספר לך חופשי.
- הצעתי את זה. בהנהלה אמרו שאם יחשפו את הפרטים זה עלול בכול זאת לדלוף ולהביך את המשפחה שלך (בליבי אני חושב שיש משהו בטענה הזו אבל לא אומר לו).
- נניח לרגע שהם פועלים מתוך כוונה טובה, עדיין יכלו לפחות לספר לי.
- הם אומרים שדיברו איתך ואתה יודע היטב מה הסיבה.
- הם משקרים.
- אולי אתה מסרב להודות? אולי רמזו לך ולא הבנת את חומרת העניין?
- מה לא הבנתי? חוץ מזה אף אחד מההנהלה לא דיבר איתי בחודש האחרון.
- איך אני יכול לדעת מה הדבר שעשית? זה יכול להיות כמעט כל דבר: הטרדה מינית, מעילה, החלטה ניהולית שגויה, אולי הקליטו אותך משמיץ מישהו מההנהלה בשיחה פרטית?
- אין מצב.
- הוא נשמע כועס, אז מה, סתם החליטו לפטר אותך? אין להם נגדך שום דבר, אתה צדיק וטהור? שום צללים אפלים או שלדים בארון?
- הביקורת היחידה שאני זוכר היא שלפני כמה חודשים ביום הולדת שלי גייל ברכה אותי "דוד היקר" והמנכ"ל אמר הוא באמת יקר, עולה לנו המון כסף, וכולם צחקו.
- פיני מהרהר ואז אומר: אולי זה באמת בכלל לא נגדך, אולי הם סתם רואים בך חוליה חלשה בשרשרת, מישהו שקל להזיז אותו כדי להביא מישהו אחר. תראה, אומר לבסוף פיני, זו החלטה שלך. אם אתה רוצה אותם על הראש שלך זו זכותך. אם אתה רוצה ללכת נגדם ראש בראש הוועד כאן בשבילך. מציע לך לא למהר. תישן על זה הלילה, אולי תדבר עם אשתך ותיתן לי תשובה מחר.
- אני לא עונה, אבל באותו רגע, כבר נרקמת אצלי התוכנית.
באותו ערב אני מתקשר למנכ"ל. תשמע סיפור מצחיק אני אומר לו. מישהו שלח מכתב מזויף בשמך שאתה רוצה לפטר אותי. ברור שלא האמנתי לזה.
- למה לא האמנת?
- כי אני עובד פה הרבה שנים ומכיר את החברה. אתם לא עושים דברים ככה בלי לדבר וחוץ מזה לשלוח מכתב כזה עבור החברה זה לקחת סיכון מטורף.
- למה אתה מתכוון?
- תראה, אני אומר, אני לא אחד מאלו שפותחים את הפה, אבל לא כולם כמוני. יש אנשים שלא עושים חשבון ושופכים את כל הלכלוך החוצה.
-איזה לכלוך הוא שואל בדיוק כמוני.
- אני חושב שאתה מבין מצוין על מה אני מדבר.
הבוס מהרהר שניה בדברי ואז אומר, תראה דוד...
אני מנצל את ההפוגה, מתפרץ לדבריו ושואל: מי אתה חושב היה יכול לזייף מכתב כזה?
אני כמעט יכול לשמוע דרך הטלפון את גלגלי המוח שלו מסתובבים. הוא שותק דקה ארוכה לפני שהוא עונה לבסוף: אין לי מושג. כנראה מתיחה של אחד באפריל?