הַנְהָגָה וְנֶטֶל
הַנּוֹטֵל עַל עַצְמוֹ מְשִׂימָה מִתְחַיֵב
לָשֵׂאת בַּנֶּטֶל וּבַזִּירָה שֶׁבָּהּ מְכַכֵּב
לְהַנְהִיג זֶה לֹא רַק כּבוֹד זֶהוּ נֶטֶל
לְעִתִּים מְרוֹמֵם וּלְעִתִּים מְטַלְטֵל
צַוֶּה לְקַיֵּם מִצְוֹת וְהֱוֶה אַתָּה מוֹפֶת
דַּע לְצַוּוֹת וְלָקַחַת וְהֱוֶה יוֹדֵעַ לָתֶת
וְשִׂים הַעֲשִׂיָּה בַּקֹּדֶשׁ כּאֹרַח חַיִּים
בִּתְפִלָּה וּבְעֲשִׂיַת טוֹב לְמַעַן הָרַבִּים
לֹא בִּכְדִּי מֹשֶׁה צִוָּה לְהַקְהִיל הָעָם
וּלְפָרֵט לוֹ מֶה עָשָׂה הוּא בְּמָמוֹנָם
לִמְנועַ בְּכַך פִּתְחוֹן פֶּה לְהוֹלְכֵי רָכִיל
וּמָנַע לַזּוּת שְׂפָתָיִים בְּטֶרֶם תַתְחִיל
אֶלֶּה פְּקוּדֵי הַמִּשְכָּן חָזַר וְגָם שָׁנָה
כִּי עָשָׂה בַּתְּרוּמָה רַק לַמַּטָּרָה נִתְנָה
אַף עַל פִּי שֶׁמֹשֶׁה עַל הַקָּבָ"ה נֶאֱמָן
נָהַג בִּכְלָלֵי טֹהַר הַמִּדּוֹת בָּעֵת וּבַזְמָן
סמיכות "לא תבערו אש לעבודת המשכן"
בפרשות "בשלח", "יתרו", ו"כי תשא" חזרה התורה על הַדִּבֶּר הרביעי לאמור:
ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה מות יומת(להב). מדוע היה צורך לחזור על דבר זה פעמים רבות וגם ב"ויקהל", הסיבה שחזרה התורה על כך כאן בגלל סמיכות האמור בפרשה לעבודה הנעשית להקמת המשכן, אלא מה כאן התורה הוסיפה איסור שלא נזכר בדבר, הרביעי הוא האסור:
לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת (לה/ג) זאת כדי להזהיר את העוסקים במלאכת המשכן, פן יאמרו כי בהיותם עוסקים בעבודת קודש בהקמת משכן לה', יתירו לעצמם שלא לקים את הדבר הרביעי,
"לא לעשות כל מלאכה". נמצאו דברי פרשנות והבהרה לפרשנות רש"י בעניין זה כי איסור ההבערה נאמר כאן, כדי להקיש ממנו לגבי כל פרט ופרט מהכלל הנ"ל, דהיינו אם עשה אדם בשבת מלאכה או מלאכות אחדות בשגגה, חיב הוא להביא קורבן חטאת על כל מלאכה ומלאכה, זאת כדי להוציא מן הכלל העונש החמור לגבי
"כל העשה בו מלאכה יומת". לָמַדְנוּ בעניין זה, קודם לכן,
כי זו איננה כשאר המלאכות שחיבים על עשיתן בשבת סקילה (בעשיה במזיד ובאתראה) או שהם חייבים בגינה כרת, דהינו מיתה בידי שמים (בעשיה במזיד ובלי התראה), רצתה התורה לאמר כי העובר על לאו זה במזיר חיב מלקות בלבד. מכאן שאִסּוּר הבערת אש בשבת כאן, נועד להקיש ממנו כל פרט ופרט מהכלל הנ"ל, דהיינו עשה בשבת בשגגה מלאכות אחדות, חיב להביא קרבן חטאת על כל מלאכה ומלאכה. עקרו של דבר הבערת אש היא אחת משלושים ותשע מלאכות האסורות בשבת אף כי לא נזכרה בַּדִּבֶּר הרביעי במפורש. והרי גם למדנו כי
"הצלת נפש דוחה שבת". כל נפש שבקיומה העולם מתקים. לא כן לגבי מלאכה הקמת המשכן אפילו נעשית לה', אסור שתעשה בשבת, ואם חֻלַּל שבת בגינה בשגגה, כאמור, מכפר הוא על חטאו בהבאת קורבן. גם כשפורצת שרפה המסכנת חיי אדם, יוצאים לכבותה אף בשבת לשם פיקוח נפש. ומידיעה אישית ערב מלחמת השחרור כאשר הערבים בארץ יצאו במטרה להרוג ולאבד את היהודים שבארץ בדרכם לעצמאות, והייתה סכנת נפשות ממשית ערב מלחמת השחרור בארץ, יצאו תושבי הארץ היהודים שומרי מצוות ורבנים לחפור תעלות וחפירות מגן גם בשבת, כי יש בכך משום הצלת נפש. "בעל הטורים" שנוהג למצוא ראיות מגימטריות וסימנים, מצא כי במנין
"שלושים ותשע" המלאכות האסורות בשבת אשר עליהם דֻּבָּר,
"שלושים ותשע" מלים החל מהמלה
"ויקהל" עד המלה
"ביום" בשלושת הפסוקים הראשונים של פרשת ויקהל, כאשר המלה
"שבת" היא המלה הארבעים.
חכמה ובינה תכונות שנבראו עם האדם בהבראו
החכמה לא נקנית היא ניתנת לאדם בלידתו, הוא נולד חכם. זה קבל ביטוי בספר דניאל:
יָהֵב חָכְמָתָא לְחַכִּימִין (שם ב/כא) פרוש הדברים בערבית הקרובה לארמית:
וָהָבָּ אִל חִכְּמָה או אל עִלִם אִלָא אִל עוּלָמָאאְ שפרושה:
נתן חכמתו לחכמים. זה שנאמר על
בצלאל "ואמלא אֹתוֹ (את בצלאל)
רוח אלוהים בְּחָכְמָה" ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה (כי תשא לא/ג), כי
"הריקים" מרוקנים מחכמה, אם תִּנּתָןֵ להם ירוקנוה מתוכנה. ברם התורה לא הבדילה בין אמן
אחד לרעהו, כגון בין
בצלאל שחסה (
בצל-אל) לבין
אורי בן חוּר (שהוא בנה של מרים) למטה
יהודה גדול שבטי ישראל או לבין
אהליאב בן אחיסמך למטה
דן שהוא אחד מבני
השפחה בִלְהָה (בראשית ל/ה-ז). שכולם עסקו בהקמת המשכן כל אחד בתחום מומחיותו. ועד מצאנו שהקב"ה צוה עלינו:
לֹא לשאת פְּנֵי שָׂרִים וְלֹא להעדיף שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל. כל איש ומעמדו ויכולתו מקובל כי הכל עסקו במלאכת המשכן ועשו זאת בחכמה בתבונה ובדעת ובלב אחד. לא רק, אלא שבני העם גִּלּוּ באותה עת
"נדיבות לב" ונתנו משלהם כמויות אדירות של זהב וכסף ונחושת מעבר לכמות הנדרשת עד אשר פנו העוסקים במלאכת הקמת המשכן אל משה ואמרו לו, כי העם מרבה להביא מעבר לדרוש למלאכת המשכן, אז משה פעל:
ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש וַיִּכָּלֵא העם מהביא (לו/ו). ודבר חשוב ומהותי עוד דבר חשוב נתגלה בעם באותה עת:
ואיש מעושי המלאכה לא שלח ידו בנתרם למשכן. זה אשר גרם לכך שמשה התיצב מול העם ומסר להם דין וחשבון גם בלי שנתבקש לעשות זאת, פן ידבק בו רבב ש"חלילה שלח ידו בנתרם למשכן, למרות שלא היה כל ספק בנאמנות משה לקב"ה ולאשר צוהו לעשותו, והרי עליו אמר הכתוב:
בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב/ז). בא המדרש ומוסיף: מששמע (משה) ליצני הדור שהיו משיחין אחריו שנאמר:
"והיה כצאת משה אל האהל... (כי תשא לג/ח) היו אומרים? ראה צוארו ראה שוקיו אוכל משלנו שותה משלנו מדוע שלא יראה כפי שנראה? כששמע משה רכילות זו, אמר:
חייכם משנגמרת מלאכת המשכן אני נותן לכם חשבון .. על כן פתח ואמר:
אלה פקודי המשכן. כך צריך כל
מנהיג "הקרוב לצלחת" לנהוג כמשה ובכך למנוע לזות שפתיים להקדים דין וחשבון בטרם תתבקש או תתבע על שליחת יד בכספי הציבור.
הנשים בנדבתם ובפועלם ושלא חטאו כגברים
התרומות למשכן לפי הגמרא, באו בראש ובראשונה מהנשים וכלשון המדרש: 'קדמו במצוה זאת הנשים לאנשים' (הכונה מצות הקמת המשכן), זה נזכר בפסוק
"וכל אישה חכמת לב בידיה טוו" ונאמר עוד "וכל הנשים אשר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה" בעוד על האנשים הזכרים נאמר
"כל איש אשר ידבנו לבו" לעטמת הנשים ש
התנדבו מרצונן. ועוד דגש מיוחד לטובת הנשים כי הן גם לא נטלו חלק בחטא העגל. נהפוך הוא הן לא מהרו להנתק מתכשיטיהן שעל צוארן ועל ידיהם לטובת עגל הזהב ובכך נסו למנוע חטא העגל על זה נאמר בקהלת:
"אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי בכל אלה (אלה שתבעו מאהרן לעשות להם עגל)
לא מצאתי אשה" כך גם ב"חטא המרגלים" לא נמצאה אישה ביניהם בין אלה שאמרו:
"ניתנה ראש ונשובה מצרימה". מצאתי גם לחיוב תרומת הנשים בעשית צדק בירושה הן בנות צְלֹפְחָד שאמרו למשה:
תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו (במדבר כז/ד) ואף נענו בחיוב. משום מה מנסים הגברים המקימים מצוות התורה בדקדקנות, ללא לתת לאשה מעמד מנהיגותי, ואילו בתורה
"רבות בנות עשו חיל" ויש גם רבות זה מתחיל ב"מרים
הנביאה" ואחריה פוגשים ב
"דבורה" שהייתה שופטת, ולפתע היא ממלאה תפקיד נביאה ושולחת לברק בן אבינועם, שהוא שר צבא, הוראות ותאמר אליו:
ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבלון ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא, שר צבא יבין,ואת רכבו ואת המונו, ונתתיהו בידך" (ד: ו-ז). ומצאנו עוד אישה היא
"יעל" אשת חבר הקני, אשר תקעה יתד בראש סיסרא והביסה את צבאו. אז הבה נתן כבוד לנשות ישראל, שנושאות בעול לעתים כּרְאֹשַׁת משפחה וכלוחמות וטיסות ולא נפקד מקומן בישראל מלכהן כראש ממשלה בישראל (כגולדה מאיר ז"ל).
כֵּן עַל זֶה נֶאֱמַר זֶה מִכְּבַר אַשְרֵי הָעָם שֶׂכָּכָה לוֹ
בָּחַר הָעָם בְּמַנְהִיג אוֹ בְּמַנְהִיָגה וּמִלָּא בְּכַך חוֹבוֹ
בָּחַר הָעָם בַּשָּׂמִים לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם רַק טוֹבַת הַכְּלָל
אֶלֶה הֵם הַמַּנְהִיגִים אֲשֶׁר הָעָם שֶׁבַח עֲלֵיהֶם גָּמַר
אֶחַד בָּא וְאָחֵד הוֹלֵךְ וְהָעָם לְעוֹלָם נִשְׁאַר
טוֹב לִזְכּוֹר וְגָּם לֹאמַר
סוֹד הָהַצְלָחָה בִּשְׁמִירָה עַל שְּׁלֵמוּת הָעָם שֶׁחַי כָּאן
אַהֲבָה וְרֵעוּת וְחִלּוּקֵי דֶּעוֹת כְּמוֹ אָז בִּימֵי הַמִּשְׁכָּן
וְיִשׁכּוֹן גָּם עַתָּה הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' עַל אֲשֶׁר לוֹ נֶאֱמָן
שֶׁיְֶלַוֶּה אֶת יִשְרָאֵל עַתָּה כְּאָז בְאַרְצוֹ וִיחַזֵּק הַבִּנְיָן
בְּאָהֲבָה וְאַחְדּוּת וּבְחִלּוּקֵי דֶּעוֹת כֹּל הָעִנְיָן. 