לנגד עיני הצוות, המורכב משלושה שופטים, שבראשם עמד המשורר פרופסור מירון איזיקסון, ניצבה נקודת המוצא, ש"המבחן העיקרי של ספרות מעולה הוא ייחודה וחותמה האישי" ובמבחן הזה עמדה נורית זרחי, מי שמאה ספרים יצאו מתחת ידיה. ואכן כתיבתה מתאפיינת בקולה, שהוא קול ייחודי פורץ דרך.
אני מוצא לנכון לשתף את הקוראים בהחלטת המחליטים, המשורר והפרופ' מירון איזקסון, פרופ' חנה סוקר ופרופ' תמר סוברון להעניק ליוצרת נורית זרחי את פרס ישראל לספרות ולשירה ולכתוב על יצירותיה של נורית זרחי את ההחלטה, שרק חלק ממנה אצטט: "... כתיבה פורצת, אישית ודיאלוגית, מטאפיסית וקונקרטית,
יהודית ואוניברסלית, המגיעה למקומות האינטימיים ביותר בנפש האנושית. הכאב מופיע ללא מריריות, העוצמה פורצת ללא אלימות, הקסם צד באופן נדיר את הפלא הקיומי..."
בשנה זו, שנת 2011, ב-19 באוקטובר תציין נורית זרחי הסופרת, המשוררת והפזמונאית את שנתה ה-80, שנת הגבורות, כשהיא מעוטרת בתואר כלת ישראל, כשמתחת ידה יצאו כבר לאור כמאה ספרים, המכבדים אחר כבוד את ארון הספרים שלנו. אני אישית נכבש במה שמתמקד בנושא הבדידות של הסופרת, כשלמעשה איני קורא רומן וגם איני קורא אוסף מסות, אבל הסופרת מעמידה בפני פרגמנטים רבים, שנעים בין המסאי לאוטוביוגראפי ולבדיוני. כשהבדידות נסמכת על ניסיון אישי, מתוכה מגיעה נורית זרחי לתחומים לא אישיים.
בשוטטות הלא מסודרת, המעט מבולגנת, שלי על פני יצירותיה, אני מבקש להתמקד הפעם במה שקוראים ספרות ילדים. למעשה ספרות הילדים וספרות למבוגרים נעות אצלה בשתי מערכות, כשבכל מערכה זוכה הסיפור למשמעות אחרת, כי הוא נכתב ליעד אחר.
הכתיבה לילדים סייעה רבות לסופרת ולמשוררת נורית זרחי לגבש אמצעים פואטיים וייחודיים בכתיבתה למבוגרים. בחלק מיצירותיה, המוגדרות כספרות ילדים, שהילד הוא הנמען,
הילד הוא נמען למראית עין, בעוד שלמעשה, כך אני חש, לאמיתו של דבר יעדי היצירה כוונו אל המבוגרים, אל הורי הילדים.
כשקראתי באתר "דף-דף", אתר בסימן קריאה, את תשובות נורית זרחי למראיינים, ניצבה לנגד עיני ילדה בת 8, שזכתה בפרס ראשון בעיתון "דבר ילדים", שליווה גם את ילדותי, וכך אמרה למראיין, ששאל במה עוסקים ספרי הילדים שלך, ותשובתה - "סיפורי עוסקים בנושאים שהיו קרובים ללבי במשך שנים -
מה זה להיות ילד. מה זה להיות ילד מאושר. מה מעניין בחיים. אף פעם לא הרגשתי שקל להיות ילד. קשיי ילדותי משתקפים בספרי. הייתי ילדה יתומה מאב מגיל צעיר. לאמי היו קשיים כלכליים. בגרעין הסיפורים שכתבתי נמצאת אמי. העיצוב האמנותי אפשר לי להשלים אותם בעולם הדמיון". ואת זה אומרת נורית זרחי למראיין, כשאת הראיון פתחה במשפט "התחלתי לכתוב עוד לפני שידעתי לכתוב. אנשים אחרים כתבו את מה שאמרתי, אך לא חשבתי שיש בזה משהו מיוחד...". מסתבר, שכאביה, כאבי ילדותה, נגעו ללבם של אלו שכתבו את אשר אמרה טרם ידעה לכתוב, וכשידעה לכתוב, זה פרץ כנהר העולה על גדותיו שניפץ את כל הסכרים וברך אותנו בכמאה ספרים.
ממני לא משה השורה מספרות ילדים של נורית זרחי, שהיא למעשה ספרות מבוגרים. לא משו ממני המילים המהווים כותרת לסיפור -
"אִם אִמָּא שֶׁלִּי לֹא יְכוֹלָה לֶאֱהוֹב אוֹתִי - מִי כְּבָר בָּעוֹלָם כּלּוֹ יַצְלִיחַ בַּזֶּה"?! סופרת הילדים, נורית זרחי, אינה יכולה להשתחרר מתחושות הכאב שמלוות אותה, כשלנגד עיניה לא משה דמותה של האם, האמא שלה, שכרעה ולעתים קרסה תחת נטל מלחמת הקיום הקשה, ולמרבה הכאב, עלתה מדי פעם על שרטון במלחמה שנכפתה עליה, מלחמת הקיום של אם אלמנה. השאלות המועלות, ההרהורים המתלווים לשלל השאלות והיעדר התשובות הברורות לשאלות אלו, כל זה מצביע על ספרות ילדים וספרות מבוגרים כאחת.
נורית זרחי אינה מחנכת ואינה מבקשת ליפות את העולם. אני בפשטות מבקש לציין שאני אוהב לקרוא את ספריה ונהניתי להקריא לנכדי מספריה. כשאני כותב שורות אלו מונחים על שולחני "דודה מרגלית נפלה לשלולית", "שתי ג'ירפות בליל ירח מלא". אני אוהב את האיש המוזר הלובש מכנסיים רחבים מהספר להתראות באנטרקטיקה". אני אוהב את האיש הבודד שנאלץ לדגור על ביצה עד שבוקע ממנה פינגווין. ועל השיחות הנעימות והמיוחדות, שהיו לי עם נכדי בעקבות המפגש עם הסיפור הזה ברשימה הבאה.
