לאורך רוב העשורים האחרונים הייתה למפלגה הדמוקרטית גישה ברורה למדי לנושא ההגירה: שילוב של אכיפה (כמו אבטחת הגבול וגירוש מסתננים שביצעו עבירות חמורות) וחקיקה פרו-הגירתית (כמו הגדלת מספר המהגרים ומסלול אזרחות למסתננים). אלא שבשנים האחרונות, תומכי הגירה והאגף השמאלי במפלגה הסתייגו ממדיניות זו ולחצו לשינוי, אשר בא לידי ביטוי בקמפיין של ג'ו ביידן: הדגשת הפן ההומניטרי של הטיפול במהגרים, בלי קשר למעמדם החוקי.
ביידן החל ליישם מדיניות זו, מציין ניו-יורק טיימס. הוא הכריז על הקפאת גירוש מסתננים במשך 100 יום (צעד שנבלם בידי בית המשפט) והוא התיר לחלק מהם – בעיקר ילדים – להיכנס לארה"ב. התוצאה היא שמהגרים ממרכז אמריקה נוהרים לעבר הגבול במספרים הגדולים ביותר מזה שני עשורים, זינוק שהפתיע את הממשל. כמה מן הדמוקרטים אינם מרוצים וקוראים לממשל לשנות את מדיניותו בשל זינוק זה. כל אלו מלמדים, שלדמוקרטים שוב אין מדיניות ברורה בנושא ההגירה.
כאשר דונלד טראמפ היה הנשיא, הדמוקרטים התאחדו נגדו וכך יכלו להתעלם מחילוקי הדעות הפנימיים. טראמפ השתמש בלשון גזענית, הפריד משפחות וכלא ילדים בכלובים, והבטיח שיבנה חומה במימונה של מקסיקו. הדמוקרטים יצאו נגדו בחריפות, הבטיחו להפוך את המדיניות ולעגו לו כאשר נכשל. אבל כעת חילוקי הדעות גלויים.
סוגיה ראשונה היא, האם הדמוקרטים תומכים בגירושו של מישהו. ברק אובמה התרכז בגירוש של שתי קבוצות בלבד: מסתננים טריים וכאלו שביצעו פשעים חמורים. לא ברור האם כיום מוכנים לגרש מישהו, או סוברים שיש למצוא פתרון הומניטרי לכל מהגר, חוקי או בלתי חוקי. מצע המפלגה ב-2020 אינו מציין מתי גירוש יהיה מקובל עליהם. נסיונו של ביידן להשהות את הגירושים מצביע על גישה זו.
שאלה שנייה: אלו מסתננים יגורשו כבר בגבול ומה יקרה להם לאחר מכן? אין תשובות קלות. אפשרות אחת היא למנוע כליל את הכניסה – והמחיר הוא תנאים קשים מצידו המקסיקני של הגבול. אפשרות שנייה היא להחזיקם במעצר בארה"ב עד להתבהרות מעמדם – אך קשה להחזיק ילדים במעצר. אפשרות שלישית היא לאפשר את הכניסה, להורות למסתננים להופיע בהמשך בבית המשפט ובינתיים לשאת איזוק אלקטרוני – אבל זה עלול להימשך שנים, ורבים מהם אינם מועמדים ראויים לקבלת מקלט.
האגף השמאלי במפלגה טוען, שאפשר להגדיל את מכסות ההגירה ולבנות יותר מתקני כליאה בתנאים סבירים. ארה"ב יכולה לפעול לשיפור התנאים במרכז אמריקה כדי להוריד את המוטיבציה להגר, וללחוץ על מקסיקו להדק את הפיקוח בצד שלה. ממשל ביידן תומך ברבות מן ההצעות הללו, אבל אם יש רושם שהוא פחות יציב בנושא ההגירה מאשר בנושאים אחרים – יש סיבה: הוא פחות יציב.
הטיימס צופה, כי הקונגרס לא יגדיל משמעותית את מכסות ההגירה. סקרים מלמדים, כי בעוד הציבור תומך במסלול אזרחות לרבים מן המסתננים, הוא גם תומך בהגברת האבטחה בגבול ובאכיפת חוקי ההגירה הקיימים. העיתון גם מצביע על שינוי דמוגרפי מהותי: בעבר תמך השמאל בהגבלת ההגירה כדרך להבטחת שכר גבוה; כיום, המעמד העובד – כולל שחורים, אסיאתים והיספנים רבים – תומך במגבלות יותר מאשר השמאל, הנוטה להיות מורכב מבעלי מקצועות חופשיים בעשירונים העליונים. ייתכן שהשינוי הזה מילא תפקיד בהצלחותיהם האחרונות של הרפובליקנים בקרב בני מיעוטים.
אחד היתרונות בגישה הישנה של הדמוקרטים להגירה היה היכולת לתאר אותה בקלות: תהיה קשוח בגבול, תהיה נדיב כלפי מי שחיים שנים בארה"ב. גם לגישה הנוכחית יש רעיון מוביל: תהיו יותר מסבירי פנים כלפי המבקשים להיכנס לארה"ב. אבל הדמוקרטים טרם עיצבו את גבולות הגישה הזאת, וזה כבר יוצר בעיות לממשל ביידן בראשית ימיו.
