לכל נשיאי ארה"ב יש היכולת למנות אלפים מנאמניהם כדי להפוך את הבטחותיהם למדיניות. אבל כל הנשיאים המודרניים נאלצו להיאבק חודשים ואפילו שנים כדי לאייש את המשרות. ג'ו ביידן אינו יוצא דופן. מבין 1,100 המינויים המצריכים את אישור הסנאט, הוא הצליח למנות פחות מ-25 בחודשיים הראשונים לכהונתו; את הקבינט בן 15 החברים הוא קיבל במלואו רק השבוע.
בארה"ב יש 4,000 משרות פוליטיות בממשל הפדרלי – יותר מכל דמוקרטיה מפותחת אחרת. בשל הקושי לאייש אותן, רבות מהן נותרות פנויות לאורך זמן – מה שמעורר את השאלה האם הן בכלל נחוצות, מעיר אקונומיסט. תומכי השיטה אומרים, כי יש היגיון בכך שמשרות רבות מאוישות בידי הנשיא: כך יש יותר נטילת אחריות, שילוב של מרץ וניסיון, גישה ישירה לבית הלבן. אבל לרוב זה לא מתנהל כך.
סיבה אחת היא שהסנאט, במיוחד כאשר הוא לעומתי לנשיא, יכול להיות עוין לממשל ולתקוע את המינויים. כיום הסנאט הוא 50:50 עם קול מכריע של קאמלה האריס, אך די בהתנגדות של סנאטור דמוקרטי אחד כדי לטרפד מינוי. סיבה נוספת היא שהנשיאים ואנשיהם עסוקים מאוד בנושאים דחופים יותר מאשר המינויים. דונלד טראמפ לא אייש שליש מהמשרות בתום מחצית מכהונתו; הוא היה מנהל גרוע, אבל אפילו ברק אובמה וג'ורג' בוש הבן הגיעו למחצית הדרך עם רבע מהמשרות פנויות.
לאלו המתמנים אין תמריץ לבצע רפורמה ממנה ייהנה הממשל הבא, וכך המערכת נותרת כמות שהיא. מחקר שנערך בשנת 2010 העלה, כי המינויים הפוליטיים היו מנהלים גרועים יותר מאשר הפקידים המקצועיים, ומי שהגיעו ממסעות הבחירות או מן המפלגות היו הגרועים ביותר. המינויים מתארכים גם משום שרבים רוצים אותם ובוחשים בהם. אובמה נזקק בממוצע ל-510 יום כדי למנות את תת-שר החוץ; טראמפ נזקק ל-525.
אנשיו של ביידן צפו מראש שהליך האישור יהיה איטי עוד יותר, משום שהרכב הסנאט הושלם רק בתחילת ינואר ובשל משפטו של טראמפ על אירועי 6 בינואר. לכן, הם הכינו רשימה של 1,000 מינויים שאינם זקוקים לאישור הסנאט ושניתן היה לבצע מיד לאחר ההשבעה. זוהי פריצת דרך מרשימה, אך העובדה ששום נשיא קודם לא פעל כך, מלמדת כמה מעט מחשבה הושקעה בניסיון לשפר את היעילות של ממשלת ארה"ב – סבור אקונומיסט.
מכל מקום, זה המירב שביידן יכול לעשות – שכן התפקידים הבכירים במשרדים ובסוכנויות מצריכים את אישור הסנאט. בעלי תפקידים בפועל ופקידים מקצועיים יכולים למלא כמה מן המשרות הפנויות, אך עד שיגיע מנהיג מוסמך שיקבל את ההחלטות, הם רק מחממים את הכסאות. זהו המצב כעת במשרד החוץ, בו מספר המשרות המצריכות אישור הוא הגדול ביותר. השר אנתוני בלינקן אושר בחודש ינואר, אבל אין לו תתי-שר לפיקוח על הנשק ולביטחון בינלאומי שיוכלו לייעץ לו בנוגע לרוסיה וקוריאה הצפונית. אין לו תת-שר לזכויות אדם, מתאם המאבק בטרור והממונה על הטקס. הממשל אפילו טרם מינה את 22 עוזרי השר. בעשרות שגרירויות אין שגריר, שכולם מצריכים את אישור הסנאט.
בשנת 2020 איישו פקידים מקצועיים רק 21% ממשרות עוזר שר החוץ, לעומת 60% בשנת 1975; פוליטיזציה דומה היא מנת חלקן של משרות השגריר. ממשל ביידן אותת שהוא מתכוון לשנות את המגמה באמצעות מינוי של יותר דיפלומטים מקצועיים לשגרירים. אבל המשמעות היא לאכזב תורמים ותומכים אחרים, מה שיגביר את התחרות על המשרות שייוותרו. לכך יש להוסיף את הדגש ששם ביידן על גיוון ועל כך שכיום השגרירויות הומוגניות – רק חמישה מבין 189 השגרירים הם שחורים – והמתמטיקה נעשית עוד יותר מסובכת. אבל יש בשורה טובה אחת לבלינקן: הסנאט אישר את אחד מסגניו, בריאן מק'קאון, הממונה על תקציב וניהול; יש לו הרבה עבודה.
